לוגו
הרב שמואל דוד לוצאטו לאחד מידידיו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

שמואל דוד לידידו… שלום

רבת שבעה לה נפשי גילה וחדוה בשלש אגרותיך הנעימות, אשר כתבת אלי ידידי אשר אהבתי, ויהיה דבריך לי לששון ולשמחה כפולה ומכופלת, הלא ראשונה, נפשך יודעת מאד; בחירי רצתה נפשי, מה מאד אני מתעלם בנועם חברתך היקרה, והנה אחרי אשר האלהים אמר להרחיקך ממקום מושבי, מה זה בכל מחמדי תבל יעמוד לי תחתיך להשביעני טובה, אם לא מכתבי ידיך הנחמדים לי מזהב?.

וזאת שנית, בטובתך ידידי אשמח ובשמחתך אתערב, וכל עצמותי תגלנה, בראותי מתוך כתביך, כי הצליח ד' דרכיך, וכי מצאת מנוחה במקום אשר הלכת, כאות נפשך וכאות נפשי וכי הלך לפניך צדקך, לתהלה ולשם ולתפארת, בכל העם אשר באת בקרבו: יוסף ה' לך באלה ובאלה ועיני רואות!.

ועוד בה שלישיה, שמח לבי ויגל כבודי, בראותי מתוך דבריך, כי עוד דמית ידידך חרותה על לוח לבך, לא הפרידה הפרידה נפשי מנפשך, לא הרחיק המרחק לבבך מלבבי. ולא טרדוך הטרדות מהסב סרעפיך לאוהבך הנאמן.

אמנם אם הקשר אמיץ בין נפשך ונפשי, ומים רבים לא יוכלו לכבות אהבתנו, לבי ולבך יודעיםם על מה אדניה הטבעו, כי לא למען בצוע בצע כרתנו ברית עד מות, ולא לחרוש מחשבות און על אלהים ועל אנשים המתקנו סוד חדר בחדר; ולא לבלוע ולהשחית את היקר בנמצאות, נועדנו יחדו בקר וצהרים: אף לא ללכת בדרכי חשך, יורדות אל חדרי מות, סבבונו ברחובות קרת, באישון לילה ואפלה: אך זה פרי כל אהבתנו וזאת מגמת כל חברתנו, להאיר איש אל אחיו במהלך שבילי הדעת, התורה והחכמה, לחשוב מחשבות ולהעמיק עצה, לברר וללבן אמת נעדרת, לחשוף יערות דבש בדברי נביאי ה', להעמיד טעמם בם בטעם לשד השמן, ולגלות מטמוני מסתרים במעמקי לשון אבותינו אשר כסתה השכחה את פניהם, בהתפזר בני יהודה מעל אדמתם.

אים אפוא יכי ברכּה, בהתעלם יחדו נפשי ונפשך? בשוטטנו בשוקים וברחובות, חושבי מחשבות, רמות ונשגבות; בדברי לשומע ובהקשיבי ליודע, בהיותי רב ריבי עם איש כלבבי, לא חנף ולא מחרף, וכל רעיוני בכור בינה מצרף; בהיותי מוצא נחת, בקבלי תוכחת, ובהיותי מאושר, בקחתי מוסר, ובהיותי שבע נעימות, כשמעי תעלומות.

ועתה לשוני לחכי תדבק, אחריש אתאפק, בדד אשב מחוץ למחנה, אין קול ואין עונה; דמיתי לקאת מדבר, כי מי אשר יחובר? ובמי אשתעשע, ובמי אועץ? העם האבן, או עם העץ? על זאת אספדה ואיליל כי מלאה ארצי חכמי אליל, לא נתן ה' להם לב לדעת, ועין רואה ואזן שומעת, ולשונם מדברת גדולות, וקולם יחולל אילות, הבליהם אשמע ואותך אזכור, וזכרון אבדתך לבי יעבור, והמר עליך כהמר על הבכור; אנה פנה דודי? ואנה הלך? – אני שלך, וחלומותי שלך, ועתה מדוע אנחנו מחשים? ומדוע לא נחלץ חושים, ונשלוח ספרים ביד הרצים, להעיר ולעורר את האהבה? נקומה נא ונסובבה בחצרות ה' לפני ולפנים; נחתור במחתרת, אחר אמת נהדרת, וכל דברינו בספר נכתבים, ורחוקים נעשו קרובים, ונתעלמה באהבים, ותעלוזנה בליותי בכתבי ידך, ותעלינה לפניך לרצון אגרות ידידך.

וברוך ה' אשר יעץ עליך הנסיעה (מפי עליון לא תצא רעה), ויאמר להפריד בינינו למען החיות רעיונינו בל יהי עוד אך דבר שפתים, מהר יסופו וכחלום יעופו מקץ ימים או שנתים, כי הלא מעתה בספר יכתבון, יאריכו ימים ולא ירקבון. עוד בשיבה ינובון, ולעפר מות לא ישובון.

הבה נא אבוא אליך, אערכה לפניך דברים אחרים אשר באו לידי עתה מקרוב, בהיותי מחפש כפעם בפעם במכמני לשוננו, וארד לתחתית בארותיה, לשאוב משם מים חיים.



  1. בכורי העתים תקפ"ו  ↩