אֲנִי סָח עִם שִׁירִי שֶׁלֹּא נִכְתַּב
אָנָּא הָקֵץ, אַל תִּהְיֶה לִי שׁוֹבֵת
חַבֵּר לִי מִלִּים מִתְחָרְזוֹת עִם חַיִּים
אָדָם בְּלִי דָּבָר מִתְחַבֵּר הוּא מֵת.
הוּא אֵינֶנּוּ מֵגִיב. אָז אֲנִי חוֹזֵר
הָאוֹר כְּבָר הִפִצִיעַ, רֹן!
“רוֹן?” הוּא שׁוֹאֵל, "זֶה מְצַלְצֵל
כַּצְּלִיל הָאַחֲרוֹן".
“וְהָאֲוִיר מְזַמְזֵם מִטּוֹב עַד רַע”.
לָמָּה־לֹא מֵרַע עַד טוֹב?
“חֲשֹׁב מַה שֶּׁתַּחְשֹׁב”, הוּא אוֹמֵר
“מַחֲשָׁבוֹת יֵשׁ עַד אֵין־סוֹף”.
אֲנִי נוֹגֵעַ בִּכְתֵפוֹ
הוּא פּוֹנֶה לַקִּיר. דְּמָמָה.
אֲנִי אוֹמֵר: גַּם קִינָה אִם אַתָּה הַמְקוֹנֵן
נִשְׁמַעַת כְּמוֹ נֶחָמָה.
"כְּבָר אוֹר, אָמַרְתָּ? חשֶׁךְ סָבִיב.
תֵּן לִי לָנוּם בְּשָׁלוֹם.
גַּם אַתָּה יָשֵׁן שֵׁנָה עֲמֻקָּה
וּמְדַבֵּר מִתּוֹךְ חַלוֹם".