כְּבָר עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם, צֵל וָאוֹר חֲבַרְבּוּרוֹת

עַל פְּנֵי הָעֵמֶק הַכָּתֹם, עַל הַגִּלְבֹּעַ

חֶלְקוֹ מְיֹעָר חֶלְקוֹ חָשׂוּף.

רוּחַ נוֹשֵׁב מִן הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

הַסַּכִּינִים לֹא קָהוּ וְגַם לֹא הָעַוְלוֹת.

הָאֲדָמָה סְפוּגָה דָּם. יֵשׁ שֶׁהַזְּמַן לֹא אוֹהֵב לְהֵחָפֵז.

הַיִּסּוּרִים מְיַסְּרִים, רֶגֶשׁ אָשָׁם אֵינֶנּוּ רַק רֶגֶשׁ. אַךְ תֵּן לִשְׂמֹחַ

לֹא בְּכָל יוֹם אַתָּה כּוֹתֵב שִׁיר שָׂמֵחַ. הַמְבַקֵּשׁ לִחְיוֹת

אֵיךְ יִחְיֶה, אִם לֹא יִשְׁכַּח, וְלוּ לִזְמַן שֶׁל שִׁיר.

“הֶסַּח הַדַּעַת הֶכְרֵחִי לְשִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל בָּעוֹלָם”

כָּתַב יִשְׂרָאֵל פִּנְקָס. וְגַם הַשַּׁחֲרוּר שֶׁעֲדַיִן לֹא עָזַב אֶת הָאָרֶץ

מַפְלִיא בְּשִׁירוֹ, וְעֵץ הַמִּכְנָף־הַנָּאֶה פּוֹרֵשׂ בְּלִי צֵל זִכָּרוֹן וְדַעַת

אֶת כַּנְפֵי נוֹפוֹ וּמַרְקִיד לְאַט אֶת הָעַלְוָה הַכְּבֵדָה

בְּרוּחַ הָעֶרֶב.