מַעֲשֶׂה בַּשּׁוֹדֵד נְגַה־טֶט־פְּיָה, – כְּלוֹמַר, הַבַּרְנַשׁ־בַּעַל־הַמָּשׁוֹט־הַשָּׁטוּחַ, – שֶׁמְקוֹם מְגוּרָיו הָיָה בָּעִיר סַגַיְן בְּבּוּרְמָה עִלִּית. לַיְלָה לַיְלָה הָיָה חוֹצֶה אֶת נְהַר הָאִירַווֹדִי בְּסִירָתוֹ הַקְּטַנָּה וְחוֹדֵר בַּסֵּתֶר לְעִיר הַבִּירָה הָעַתִּיקָה, אַוָה שְׁמָהּ. עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו הָיָה מִתְגַּנֵּב לְבָתֵּיהֶם שֶׁל שָׂרִים וְעֲשִׁירֵי הַמְּדִינָה וְשׁוֹדֵד כַּסְפָּם וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם. אַךְ בִּרְכוּשָׁם הַדַּל שֶׁל עֲנִיֵּי הָעִיר לֹא פָּגַע הַשּׁוֹדֵד, אַף נוֹהֵג הָיָה לְהַעֲנִיק מַתָּן־בַּסֵּתֶר לְכָל דּוֹרֵשׁ וּלְכָל נִצְרָךְ. חֲמָתָם שֶׁל הַשְּׁדוּדִים בָּעֲרָה כָּאֵשׁ, וְאֵין לְאֵל־יָדָם לִתְפֹּס אֶת הַשּׁוֹדֵד הַזָּרִיז וְהָעַרְמוּמִי.
הָלְכוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וְשָׁפְכוּ לִבָּם לְפָנָיו. נִתְמַלֵּא לֵב הַמֶּלֶךְ עֹז וּגְבוּרָה וּבִקֵּשׁ לִנְקֹם נִקְמַת אֶזְרָחָיו וּלְגוֹנֵן עַל נְתִינָיו. אָמַר לָהֶם:
־ לְכוּ וְשׁוּבוּ לְבָתֵּיכֶם וְלֹא תֵדְעוּ עוֹד דְּאָגָה, כִּי אֲנִי אֶנְקֹם נִקְמַתְכֶם.
הִבְטִיחַ הַמֶּלֶךְ וְקִיֵּם דְבָרוֹ. וַיְהִי לְעֵת עֶרֶב הֶחֱלִיף בְּגָדָיו וְשָׂם עַצְמוֹ כְּאֶחָד מִפְּשׁוּטֵי־הָעָם וְיָצָא לָשׂוּחַ עַל שְׂפַת הַנָּהָר, כְּאִלּוּ מְשׁוֹטֵט הוּא לְתֻמּוֹ בְּאֶפֶס־מַעֲשֶׂה. הָיָה מְהַלֵּךְ הֵנָּה וָהֵנָּה בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, מְצַפֶּה לַשּׁוֹדֵד שֶׁיּוֹפִיעַ בְּאִישׁוֹן־לַיְלָה. וְאָמְנָם, לְאַחַר חֲצוֹת הִבְחִינָה אָזְנוֹ קוֹל שִׁכְשׁוּךְ מָשׁוֹט מִמֶּרְחַקִּים. וְכַאֲשֶׁר הֵגִיחַ לְבַסּוֹף הַשּׁוֹדֵד בְּסִירָתוֹ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, הִפְתִּיעוֹ צֵל־אָדָם עַל הַחוֹף, שֶׁהָיָה שָׁמֵם תָּמִיד לְעֵת כָּזֹאת.
– מִי שָׁם!? – קָרָא בַּחֲרָדָה.
וְהַמֶּלֶךְ הַמִּתְחַפֵּשׂ עָנָה לוֹ בְּנַחַת:
– עַבְדְּךָ הַנֶּאֱמָן; מְצַפֶּה אֲנִי לְךָ, אֲדוֹנִי.
– יָפֶה מְאֹד! בּוֹא אַחֲרָי! – נָהַם הַשּׁוֹדֵד בְּקוֹרַת־רוּחַ, מֵאַחַר שֶׁדִּבְרֵי הַחֲלָקוֹת הֶעֱבִירוּהוּ עַל דַּעְתּוֹ וְהַתֹּאַר “אָדוֹן”, אֲשֶׁר בּוֹ כִּנָּהוּ הָאַלְמוֹנִי עָרֵב לְאָזְנוֹ.
יָצְאוּ הַשְּׁנַיִם חֶרֶשׁ לַדֶּרֶךְ וְהִסְתַּנְּנוּ בַּלָּאט לְתוֹךְ חֻרְבַּת בַּיִת עָזוּב – שָׁם הִסְתִּיר הַמֶּלֶךְ הַפִּקֵּחַ מִבְּעוֹד מוֹעֵד קַנְקַן יַיִן, כִּי יָדַע תַּאֲוָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד לַטִּפָּה הַמָּרָה. מָזַג לוֹ הַמֶּלֶךְ כּוֹסִית אַחַת וְעוֹד אַחַת עַד שֶׁרֹאשׁוֹ הָיָה עָלָיו סְחַרְחַר וַיֵּרָדֵם. אָז הוֹצִיא מִמְּקוֹם סִתְרוֹ אֶת הַחֶבֶל שֶׁהֵבִיא אִתּוֹ, כָּבַל יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וְהֶעֱלָה מִן הַתַּרְמִיל אֲשֶׁר עַל גּוּפוֹ צְרוֹר כֶּסֶף וְזָהָב וְתַכְשִיטִים לְמִינֵיהֶם וְאֲבָנִים יְקָרוֹת לָרֹב, שְׁלַל הַשֹּׁד אֲשֶׁר שָׁדַד לַיְלָה לַיְלָה מֵאֵת אֲנָשִׁים יְשָׁרִים לָרֹב.
וַיְהִי בַּבֹּקֶר וְהַמֶּלֶךְ הִזְעִיק אֶת שָׂרָיו וִידִידָיו וְהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶם עַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת וְעַל אֶצְבְּעוֹת יָדָיו טַבָּעוֹת יְקָרוֹת, מֵאֵלּוּ שֶׁמָּצָא בִּצְרוֹרוֹ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד. וְהַשָּׂרִים רוֹאִים כֵּן תְמֵהִים. אִישׁ אִישׁ מֵהֶם מַבְחִין בְּטַבַּעַת יְקָרָה מִשֶּלּוֹ עַל אֶצְבַּע הַמֶּלֶךְ, אַךְ אֵין מַרְהִיב עֹז לוֹמַר דָּבָר.
– וּבְכֵן, יְדִידַי – פָּתַח הַמֶּלֶךְ וְאָמַר – הִסְתַּכְּלוּ־נָא בַּטַּבָּעוֹת אֲשֶׁר עַל אֶצְבְּעוֹתַי, הַאִם לֹא מִשֶּׁלָּכֶם הֵן?
– אָכֵן, דּוֹמוֹת הֵן בְּיוֹתֵר לַטַּבָּעוֹת שֶׁלָנוּ, הוֹד מַעֲלָתוֹ – עָנוּ הַשָּׂרִים בְּגִמְגּוּם.
– וְאַף אָמְנָם שֶׁלָּכֶם הֵן הַטַּבָּעוֹת הַלָּלוּ! – קָרָא הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל צְחוֹק. – הַלַּיְלָה תָּפַסְתִּי אֶת הַשּׁוֹדֵד הַנּוֹדָע נְגַה־טֶט־פְּיָה וּשְׁלָלוֹ בְּיָדוֹ. הֵטַלְתִּיו לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁעַל שְׂפַת הַנָּהָר, לְכוּ וְהַעֲלוּהוּ מִשָּׁם.
הוּבָא הַשּׁוֹדֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הֶחָכָם, אֲשֶׁר כְּחָכְמָתוֹ כֵּן טוּב לִבּוֹ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ:
– בְּטֶרֶם יֻטַּל עָלֶיךָ הָעֹנֶשׁ הַמַּגִיעַ לְךָ, רַשַּׁאי אַתָּה לְהַבִּיעַ מִשְׁאֶלֶת לִבְּךָ הָאַחֲרוֹנָה – וַאֲמַלְּאֶנָּה.
פָּתַח הַשּׁוֹדֵד הָעַרְמוּמִי וְאָמַר:
– אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, הִנֵּה זוֹ מִשְׁאֶלֶת לִבִּי: יִתֵּן נָא לִי אַחַת מִגְבִירוֹת הֶחָצֵר לְאִשָּׁה.
רָגַז הַמֶּלֶךְ וְאָמַר:
– הִקְשִׁיתָ לִשְׁאֹל, חָצוּף שֶׁכְּמוֹתְךָ!
אַף עַל פִּי כֵן, לֹא הוֹצִיאוֹ לַהוֹרֵג וַיְשִׂימֵהוּ מְשָׁרְתוֹ הַנֶּאֱמָן.
וַיְהִי הַיּוֹם וְהַנָּסִיךְ מְטוֹנְדְוִינְגִ’י קָרָא לְמֶרֶד בְּמֶלֶךְ אַוָה וַיְאַלְּצֵהוּ לָצֵאת לִשְׂדֵה־הַקְּרָב בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתָיו. וַיְבַצֵּר הַנָּסִיךְ הַמּוֹרֵד אֶת מַחֲנֵהוּ עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁמֶּלֶךְ אַוָה הֶחָכָם הֵבִין, כִּי לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ יוּכַל לוֹ. בִּקֵּשׁ עֵצָה לְהִתְנַכֵּל לְאוֹיְבוֹ בְּעָרְמָה. שָׁלַח בְּסֵּתֶר אֶת נְגַה־טֶט־פְּיָה לְתוֹךְ מִבְצַר הָאוֹיֵב וְצִוָּה עָלָיו לְסַלֵּק מִשָּׁם אֶת שַׂר צְבָאוֹ, לְמַעַן יִפֹּל הַנָּסִיךְ בְּרוּחוֹ וְיִכָּנַע. מִלֵּא הַשּׁוֹדֵד־לְשֶׁעָבַר אֶת שְׁלִיחוּת אֲדוֹנָיו בְּהַצְלָחָה וְהַמֶּלֶךְ הַמְנַצֵּחַ גָּמַל לוֹ בְּרֹב טוֹבָה.
שֵׁרֵת נְגַה־טֶט־פְּיָה אֶת מַלְכּוֹ בֶּאֱמוּנָה שָׁנִים רַבּוֹת. וּפָּגוֹדָה בָּנָה בְּרֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ מַשִׁי־כַנָה, כְּלוֹמַר: אִם יָדַעְתָּ רָע בְּרֶגַע זֶה – אַל־נָא תִּפֹּל בְּרוּחֲךָ, כִּי הָרָעָה תַחֲלֹף. וּפָּגוֹדָה זוֹ הֲרֵי הִיא מִתְנוֹסֶסֶת לְמֵרָחוֹק עַל־יַד הָעִיר סַגַיְן עַד הַיּוֹם הַזֶּה.