אַבָּא פּוֹתֵחַ “בֵּן אִישׁ חַי”

גַּם הַנֵּר מַטֶּה אֵלָיו לֶהָבָה.

הַתְּפִלָּה נוֹטֶפֶת אוֹר זָרוּעַ מִסּוֹפֵי גַּעְגּוּעִים

חֻמָּשׁ שֶׁהֻשְׁאַל חָזַר לַבַּיִת

זְמַן רָב חִכָּהּ הַלֵּב לִלְמֹד

לְרַפֵּא אֶת שְׂפַת הָאֵם שֶׁלִּי

עִצּוּרֶיהָ – קֹהֶלֶת, בֵּן אִישׁ חַי

עִשַּׂרְתֶּן, עֵרַבְתֶּן,¹

וּמִכְּבָר אָמַר לְאִמָּא לְהַדְלִיק הַנֵּר.

מְנַגֵּן אָבִיב קוֹלוֹ: שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם… בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם…

פְּרִי הַגֶּפֶן מִצְטַלֵּל כְּחִיּוּךְ

וְחָלָה בְּמֶלַח הִיא תִּמְתַּק מְאֹד

בְּטַעַם שֶׁלֹּא תַּתִּיר בִּימֵי הַשָּׁבוּעַ.

יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת זֶה

מְכַוֵּץ צִמּוּק בְּתוֹךְ הַלֵּב

וְהַחַלָּה טְבוּלָה בְּמֶלַח

הִיא פִּתְאוֹם מָתוֹק מִכָּל מָתוֹק.