וִדּוּי / נפתלי הרץ אימבר

עֵת יָבוֹא יוֹמִי

כַּצֵּל תְּהַלֵּךְ חַיָּתִי,

קִרְאוּ הַכֹּהֵן לִמְקוֹמִי

וּלְפָנָיו אֶתְוַדֶּה חַטָּאתִי.

עַל חֵטְא חָטָאתִי בְּזָדוֹן

בְּמֶרֶד אוֹ בְמַעַל,

לִי יִסְלַח הָאָדוֹן

יְיָ צְבָאוֹת מִמַּעַל.

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא חָטָאתִי

– בְּעֵינַי גַּם יִפָּלֵא –

בְּקִרְבִּי תִּפָּעֵם לִבָּתִי,

גַּם נַפְשִׁי נֹחַם תִּמָּלֵא…

שָׁם הַכּוֹסוֹת מְלֵאִים

וְלִבִּי חָלָל כָּאָּבֶן,

מִי יָקוּם לִי מֵרֵעִים

הִתְיַצֵּב עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן?

עוֹד יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת,

שִׂפְתוֹתֵיהֶן לֹא נָשַׁקְתִּי,

כְּשׁוֹשַׁנִים מְאָדָּמוֹת

וְדַדֵּיהֶן לֹא חִבַּקְתִּי…

אֵלֶךְ קוֹדֵר וִשְׁחוֹחַ

אָעִיד יְלֵיל כַּתַּנִּים,

כִּי שָׁכַחְתִּי שָׁכוֹחַ

הָעֲלָמוֹת עִם הַשׁוֹשַנִים.