מָה אֹהַב אוֹתָהּ, הָהּ, מָה אֲהַבְתִּיהָ!

שֶׁבַע בַּיּוֹם אָנֹכִי מֵת עָלֶיהָ,

וְשֶׁבַע בַּיוֹם, שֶׁבַע בַּיּוֹם אֲנִי קָם לִתְחִיָּה –

הַמָּוֶת וְהַחַיִּים בְּעֵינֶיהָ.

וּבְמוֹתִי – אֲנִי מֵת כְּכָל הַמֵּתִים,

קִרְאוּ לְבֶן־חֶבְרָה־קַדִּישָׁא וְחָפַר

קֶבֶר לִי, וּבוֹאוּ כָל רוֹאַי וְהֵבֵאתֶם

לִקְבוּרָה אוֹתִי – הִנְנִי שׁוֹכֵן עָפָר.

וּכְשׁוּב אֵלַי הָרוּחַ – אָז אֵין לְהַכִּיר אוֹתִי,

יְצוּרַי לוֹהֲטִים, יְצוּר וִיצוּר עַל דָּמָיו;

בִּחְיוֹתִי – מִי שֶׁלֹּא רָאַנִי עוֹד בִּחְיוֹתִי –

לֹא רָאָה אָדָם חַי מִיָּמָיו.

מָה אֹהַב אוֹתָהּ, הָהּ, מָה אֲהַבְתִּיהָ!

לֹא אֵדַע לִבִּי קִרְבִּי, מִנִּי אַהֲבָה; –

רַק אַחַת אֵדַע: אֲנִי מֵת וְחַי עַל פִּיהָ,

גַּם מָוֶת וְגַם חַיִּים לִי תְצַוֶּה.