לדוּדוּ פַּלְמָה

בַקְּרָב הַהוּא, לִפְנֵי שָׁנִים, בְּגַ’בְּל

אַל כַּבִּיר, לָקִיתִי בְּאָזְנַי וּשְׁמִיעָתִי

חַלָּשָׁה: צְלִילִים גְּבוֹהִים בִּשְׁבִילִי

כְּבָר לֹא מְצַלְצְלִים. וּפַעֲמוֹנֵי

הַחַיִּים אוֹתִי לֹא מַזְעִיקִים מֵאָז.

עַל שֻׁלְחָנִי, עָטוּף בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט,

אֲנִי כּוֹתֵב: בְּחַדְרִי מִתְנַקְּזִים קוֹלוֹת

הַלַּיְלָה, מְדֻיָּקִים הוֹמִים וּמְאַיְּמִים.

וְלִפְעָמִים, בְּאֶמְצַע הַדְּמָמָה, אֲנִי שׁוֹמֵעַ

אֵיךְ נָעִים תַּחְתַּי מוֹסָדֵי הָאָרֶץ הַכְּבֵדִים.

אַךְ יֵשׁ בְּחֵרְשׁוּתִי גַּם יִתְרוֹן מַפְתִּיעַ;

כְּשֶׁבֶּחָצֵר הַיְלָדִים עוֹדָם מְשַׂחֲקִים

וְקוֹל הַצּוֹפָרִים עוֹד לֹא נִשְׁמַע,

הָאֹזֶן הַפְּגוּעָה שֶׁלִּי כְּבָר מַתְרִיעָה:

אֲנִי אָז קָם בְּשֶׁקֶט, לוֹקֵחַ אֶת

הַמַּסֵּכָה וְיוֹרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת לִפְנֵי

כֻּלָּם, יָשָׁר אֶל הַמִּקְלָט.

קיץ, 1996