כֵּן, גַּם אֲנִי הֻקַּפְתִּי פַּעַם

בְּרַגְלַיִם חַמּוֹת, וְגַם אֵלַי

נִפְעַר הַגּוּף הַמִּתְמַסֵּר, וְלֶחִי

מְלֹהֶטֶת נִצְמְדָה אֶל פִּי,

רַכָּה, לָחָה וּמְלוּחַת דְּמָעוֹת.

וּזְמַן הָיָה שֶׁהִתְהַלַּכְתִּי בּוֹ

חֲצִי שִׁכּוֹר, כְּאִלּוּ גַּם

אֲנִי הֻזְמַנְתִּי לְתָמִיד: אֶל

שֻׁלְחַן הַיַּיִן, דֶּשֶׁא הַפְּרָחִים

וּבְרַק הַשַּׁיִשׁ שֶׁל עוֹלַם שְׂמָחוֹת.

וְאָז כְּשֶׁנֶּהְדַּפְתִּי לְאָחוֹר

בַּמִּסְדָּרוֹן, וְאַח טָרוּד דָּחַף

אֶת עֶגְלָתִי, הִצְמִיד אוֹתִי אֶל

קִיר הַמַּעֲלִית, שָׁרַק חָרַק

רִטֵּט הַכֹּל, וּבְגוּפִי רַעַד.

וְשׁוּב, מַזִּיעַ, רָאִיתִי הֶבְזֵקִים

שֶׁל אוֹר חַשְׁמָל, קוֹמוֹת עוֹלוֹת

דְּלָתוֹת יוֹרְדוֹת, וְנִדְרַכְתִּי שָׁם:

בְּלִי יַיִן, בְּלִי פְּרָחִים וְשַׁיִשׁ,

הִמְתַּנְתִּי מְכֻוָּץ, כִּנַּסְתִּי רֹאשׁ,

בָּלַמְתִּי חֲבָטָה שֶׁל עֲצִירַת פִּתְאֹם.

אביב, 1997