“נוּ, קָרָאתָ?” שָׁאֲלָה הָעִתּוֹנָאִית

בַּטֶּלֶפוֹן. “עוֹד לֹא,” אָמַרְתִּי לָהּ.

"אֵין דָּבָר, תִּקְרָא, אֲנִי אוֹהֶבֶת

אֶת ‘הַכֹּשֶׁר לְהַכּוֹת’ שֶׁל הָעִתּוֹן."

וַאֲנִי, שֶׁכָּתַבְתִּי עַשְׂרוֹת אַלְפֵי

מִלִּים מְיֻתָּרוֹת, לֹא הִצְלַחְתִּי

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת לְהַכּוֹת,

וְלֹא רָאִיתִי אֲפִלּוּ מַרְפֵּק

אֶחָד שֶׁל קוֹרֵא, מִתְרוֹמֵם

לְהָגֵן עַל פָּנָיו מִפָּנַי.