כְּשֶׁאֲנִי רוֹכֵן אֶל הַקִּדּוּחַ שֶׁל הַבַּיִת הֶחָדָשׁ

אֲנִי חוֹפֵן אֶת הֶעָפָר בְּיַד אוֹהֵב וּמְקָרְבוֹ

אֶל פִּי. אֲנִי לוֹחֵךְ אֶת מִרְקָמוֹ כְּמוֹ לְחִיכַת

הָרִאשׁוֹנִים, שׁוֹאֵף אֶת נִיחוֹחוֹ בִּנְחִירַי

שֶׁרוֹטְטִים, כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה הַהִיא, בִּשְׁנוֹת

הַוָּתִיקִים. וּכְמוֹ אָבִי, אֲנִי עוֹצֵם עֵינַי

וּמְלַחֵשׁ מִלִּים, שׁוֹנֶה אוֹתָן כְּמוֹ מַנְטְרָה

עַתִּיקָה: נָזָז, כּוּרְכַּר, חוּסְמַס; שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת,

וְקַרְקָע שֶׁנִּבְלַעַת בְּמֵי תְּהוֹם בּוֹגְדָנִיִּים.

וְאָז אֲנִי חוֹשֵׁש לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי:

אֲנִי יוֹדֵעַ, בּוֹר הַקִּדּוּחַ לְעוֹלָם כְּבָר

לֹא יִכְסֶה, פָּעוּר בְּתוֹךְ לִבִּי יוּנַח,

לֹא יִסָּגֵר, לֹא יִתְמַלֵּא מֵחוֹלִיתוֹ.

קיץ, 1998