עַל שְׂפַת הַיָּם, בְּצָהֳרֵי שַׁבָּת,

הַנֶּכֶד הַשָּׁזוּף מַשְׁקִיעַ אֶת עַצְמוֹ

בְּתוֹךְ אַגַּן תָּחוּחַ מְרֻפָּד בְּחוֹל.

אֲנִי מַשְׁקִיף עָלָיו מִגֹּבַהּ בַּגְרוּתִי:

רוֹאֶה שׁוּב אֶת גּוּפִי שֶׁעַג אֵלַי עוּגָה

דְּבִיקָה וַחֲמִימָה, שֶׁל יֶלֶד הַמַּשְׁתִּין בַּחוֹל.

הַזְּמַן נִגַּר בֵּינֵינוּ, תּוֹסֵס זָהֹב

וּמְעַקְצֵץ שְׂפָתַי בִּמְלִיחוּתוֹ.

מִתּוֹךְ הַדְּפוּס הַמְשֻׁקַּע שֶׁל מַסֵּכַת הַחוֹל

חוֹזֵר אֵלַי הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי, שׁוֹכֵב

מַקְצִיף וּמִתְפַּלֵּשׁ בְּפִנּוּקֵי שְׁמָשׁוֹת.

עֲנַן חוֹלֵף מַכְהֶה לְפֶתַע אֶת הָאוֹר,

פָּנַי עוֹטִים קַשְׁיוּת שֶׁל גֶּבֶס אַפְרוּרִי:

הָאשֶׁר הַקָּצָר, תְּמוּנַת יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת,

הַכֹּל נִשְׁטָף אֲחוֹר, נוֹזֵל מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

בָּהֹלֶם הַקָּצוּב שֶׁל הַגַּלִּים הַנְּסוֹגִים.

קיץ, 1994