היה היה מלך.
וימלוך – יומם ולילה, יומם ולילה.
וכאשר קצה נפשו במלוכה, לא ידע לשית עצות בנפשו והוסיף למלוך בעל־כרחו. כי על כן היה – מלך.
וכשמלאו למלך הזה, שנקרא המלך מלך השלושים ואחד – חמישים שנה לשבתו על כסא המלוכה, אמר כל העם לחוג את יובלו בזמרה ובמחול ובטקס צבאי.
ויהי כאשר שמע המלך מלך השלושים ואחד את הדבר הזה, שמח מאוד ויקרא מעל משכבו:
– יוקח נא המלך וילבישוהו מכנסי־זהב אשר ילבש בטקסים, וישימו עליו כל הדברים שמשקלם ארבעים ושתים ליטרא מלבד הכיסים.
ויוציאו את המלך הזקן מתוך משכבו וילבישיהו את מכנסי־הזהב, את כתונת־הפליז ואת חזית־הנחושת ואת מעיל־הכסף ואת כובע־הרדיום, ויענדו לחזהו אותות כבוד אשר משקלם 119 ליטרא ואשר העניקם לעצמו ויוציאוהו בחזקה אל הטקס.
ויהיה כאשר עבר המלך הזקן העמוס־לעיפה רכוב על סוסו ברחובות העיר, ויחם לו עד למאוד (כי היום – יום קיץ בוער כתנור) והחל – במחילת כבודכם – להזיע מתחת לצוארונו.
וזעת־המלך נטפה מעל השכם, נטוף וירוד על חוט־השדרה ותדגדג מאוד את המלך – עד אשר הרגיש, כי עליו להזיז את כתונת הפליז ולגרד עדי־רגע את בשרו, כי קצר כוחו מנשוא.
אולם הלא מלך הנהו ולהתגרד, כידוע, ניתן רק לדלת־העם הוא הפרולטריון ולאנשים אחרים מבני הדמוקרטיה. ויסבול המלך רב־סבל ויחריש.
אך הגירוי המלכותי והדגדוג בשכמו גדלו מרגע לרגע. וכל אשר גברה תרועת המון־חוגגי־היובל, כן גברה תשוקת המלך לשלוח ידו אל תחת צוארון־המלך ולגרד בכל מאמצי־כוחו. וכאשר הציק לו הדגדוג עד בלי נשוא, קרא לשר אשר על הבית ולחש באזנו:
– מכיל (מכיל היה שמו וכך נקרא!) מכיל, גרדני־נא בשכם, פן אדעך כנר…
מכיל, השר אשר על הבית, העיף בו עינו ואמר:
– אדוני מלכי – לא אוכל… לא יעשה ככה בחצר־המלך…
– גרידה קטנה!… – התחנן המלך – לו רק באצבע אחת. איש לא ישים את לבו.
– לא אוכל, – ענה השר אשר על הבית, – אולם אגדך, אדוני מלכי, את אשר תעשה.
– מה?
– גרש את שומרי־ראשך, ואז ייקרה לך אחד־המורדים, אשר יגרדך בחרבו מאחוריך, ותציל את נפשך.
המלך עשה כאשר יעץ לו השר ומיד בא איש להוט־פנים ובחרב שלופה רץ אל המלך – לדקרו.
– מאחור, מאחור, מורדי היקר – הראה המלך על מקום־הגירוי, – דקרני מאחורי, ראה בקשתיך, ותענג את נפשי…
כשמוע המורד את הדברים האלה, קרא: “לא אעשה – הה! – צווה לאלה אשר מוכנים לענג את נפשך, המלך” – ויברח.
*
וזה מוסר־ההשכל: גם המלך רק אדם הנהו ולעתים גם פחות מזה.