לוגו
ככלות הברכה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

– “בריאות הגוף יתן לכם אלוהים! – דשנים ורעננים תהיו! – תזכו לחיים מאושרים! – מזל נהיר יהא לכם! – תרוו נחת ועונג מבניכם ובני־בניכם!” ־

נופת צוף נוטפות השפתיים, והחריצים, שבזוויות העיניים ומשני עברי האף, שופעים חסד וחנינה. לא כשלמי־תודה ניתנות הברכות, – מקדמות הן כל עובר ושב בטרם שלח ידו אל כיסו, מוגשות הן ללא תנאי, בנעימה ובסבר־פנים ־ תמצית ידידות ואהבת־הבריות.

– "אושר ונ־־חת יהיו מנת חלקם־חלקכם! – או־־רך ימים שאננים יתן לכם אלוהים! – וכף מיד המשוטחת, יותר משהיא בית־קיבול למתת הזולת, הריהי מעין הגש המציע פרי־מגדים ערב לחך.

אין הדמות משתנה ממקום למקום ומשעה לשעה במעגל שעות היום. ממותניו ולמטה לחוץ האיש אל הקיר הגובל עם המדרכה, ממותניו ולמעלה – נטוי מעט קדימה כמחווה קידה של אדיבות. והברכות חוזרות ומשתלשלות, כשהנעימה וארשת הפנים אינם מתקפחים, אינם מתקהים, אינם מאבדים אף קורט מזו החביבות המצודדות. אם מענה־לשון מאולף כאן, מקצוע – אזי גם שחקן־אמן לא היה מצליח לשמור כך על רעננות התפקיד בהצגה הנערכת יום־יום מבוקר עד ערב.

עוברים ושבים, הכפויים בהילוכם החפוז לבולמוס של יצרים ועיסוקים טורדניים, נעצרים למשמע הברכות מתוך הפתעה והתנערות נעימה, כמו נפל פתק־זכייה לרגליהם, ומשהו בקרבם, משהו דרוך וקשוח, מתרופף, מתרווח, מפשיר.

–“שפע של נ־־חת יהא לכם! – לאורך ימים תזכו! – ישועות ונחמות יהיו מנת־חלקכם!” – הד רחוק מגיע לאוזניים, בת קולן של ברכות נעתרות בשמחות יהודיות משכבר הימים, שמחות עממיות נלבבות עם הרבה מאור־נפש עמוקה. בתי הרחוב האפורים, הדהויים, אחת כמו מצהילים פנים בבת־אחת, והכלת במרומים מוסיפה זיו. ריח־עדנים עולה בנחיריים, ריח הרקיקים הנפלאים, רקיקי־החתונה, שהיו ממולאים שקדים כתושים וציפת אגוזים מטוגנים בשמן ודבש. מראה שולחנות מרפרף במחזה, שולחנות עוטים צחור מפות גדולות, גולשות לרצפה, ועליהם מנורות־כסף גבוהות, מחוטבות, מיתמרות אל־על; קול כינור רוטט וממלל מתקשר בלב וצובטו צביטת דוויי מתוק. עם הטלת המטבע לתוך כף היד נדמה לו לנותן שלא יצא ידי חובתו, שקיבל מאת המברך הרבה יותר מערך הנדבה.

לימים נעלם האיש. חולפים שבועות וירחים עד שמבורכיו מתרגלים לאט־לאט להעדרו של הצליל המרנין, צליל הברכה, במסכת הצלילים של מגרופית הרחוב ההומה.

כמעט נמחה זכר האיש, והנה חזר ובא. – הזהו?

אין ספק, הוא זה. אך שוב אינו משנה את במקומו, אינו עובר ממדרכה למדרכה. יושב הוא על שרפרף נמוך, גבו נטוע בקיר שמאחוריו, ראשו כפוף וסנטרו נשען על חזהו. רגליו תפוחות, עטופות וכרוכות במטליות לבנות, פשוטות בלי־נוע כשני קנקנים עבים. משקפיים כהים, כמעט שחורים על אפו – ספק מגוננים על העיניים, ספק מסתירים מבט חדש… והיד לופתת קערית קטנה, שחוקה.

דומם יושב האיש. אין עוד ברכה בפיו – נסתם מקור הברכה, דומה, נשתתק האיש מחמת הרגשה כובלת – הרגשת הדיסוננס, העלול להיווצר מצירוף זה של ברכות מתוקות עם חזות מרה של גוף רצוץ…

אמנם, המראה עצמו יש בו כדי להכמיר את הלב ולהמריץ מתן של חסד. אך מוזר הדבר: דווקא אלה שהכירו את האיש מקודם, מלפני התמורה, נוהגים כלפיו בהתעלמות, כמתוך הרגשת־אשמה, כאילו הם־הם שעשקו את האיש והציגוהו ככלי ריק. האם לא פגעה בו הקללה רק משום שהריק על האחרים את כל אוצר הברכה שהיה ברשותו, ביזבז ללא שיור, וכך נשאר חסר־מגן, פרוז ומעורטל לכל פגע, לכל מדווה וחולי?…

על־כל־פנים, עתה הם מצדדים עצמם, ממהרים לעבור על פניו, כביכול טרודים במשהו מטושטש, משהו מסקרן ביותר, הנמצא בסמוך, באלכסון, או הלאה־הלאה, בגובה, מעל לשדרות העצים הנוהרות אל הים…