הִבְשִׁילוּ הָאֱגוֹזִים בְּעֵץ הַפֶּקָאן לִפְנֵי הַבַּיִת.

שָׁמַיִם עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים בְּכָחֹל.

פֵּרוֹת שְׁחֹרִים נָשְׁרוּ מִבֵּין הֶעָלִים לְאִטָּם.

עוֹרְבִים בַּדֶּשֶׁא.

זֶה יוֹם קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

“הֲלֹא לֹא אֶחְסַר דָּבָר אִם אֲנִי עַצְמִי אֶחְסַר.”¹