לוגו
אורפאוס. אברידיקה. הרמס.
מיקום ביצירה:
0%

1

מִכְרֶה מֻפְלָא שֶׁל נְשָׁמוֹת הָיָה זֶה.

כְּעַפְרוֹת הַכֶּסֶף חֶרֶשׁ הֵן עָבְרוּ

עוֹרְקִים בּוֹ בְתוֹךְ הָאֹפֶל. מִכָּל שֹׁרֶשׁ

שֶׁפַע הַדָּם – אֶל בְּנֵי-אָדָם יַגִּיעַ –

וּכְפּוֹרְפִיר כָּבֵד נִרְאָה בָאֹפֶל.

רַק הוּא הָיָה אָדֹם.


צוּקִים הָיוּ שָׁם

וִיעָרוֹת בְּלִי מַמָּשׁ. גְּשָׁרִים עַל אָיִן.

וְאוֹתוֹ אֲגַם גָּדוֹל, אָפֹר, סוּמָא,

אֲשֶׁר רָחַף מֵעַל לְקַרְקָעוֹ

כִּשְׁמֵי סַגְרִיר עַל פְּנֵי נוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ.

וּבֵין כָּרִים רַכִּים מֵאֹרֶךְ-רוּחַ

נִכְּרָה חִוֶּרֶת רְצוּעַת הַדֶּרֶךְ,

כְּפַס שֶׁל בַּד אֲשֶׁר שֻׁטַּח בַּחוּץ.


וּבָהּ, בְּזוֹ הַדֶּרֶךְ, בָּאוּ הֵם.


רִאשׁוֹן הָאִישׁ, תָּמִיר וּמְעִיל כָּחֹל לוֹ;

עֵינָיו הָיוּ דְּרוּכוֹת דּוּמָם קָדִימָה,

בְּלִי לְעֹס הַדֶּרֶךְ מִצְעָדוֹ בָלַע

בַּחֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת. כְּלוּאוֹת מִכֹּבֶד

הָיוּ יָדָיו תְּלוּיוֹת עַל פְּנֵי הַבֶּגֶד

וְזָר לָהֶן עַתָּה מַגַּע הַנֵּבֶל,

אֲשֶׁר בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאלוֹ הִשְׁרִישׁ

כְּוֶרֶד מִשְׂתָּרֵג עַל בַּד עֵץ זַיִת.

וְחוּשָׁיו הָיוּ כְּמוֹ מְפֻלָּגִים:

בְּעוֹד מֶבָּטוֹ רָץ לְפָנָיו כְּכֶלֶב,

חוֹזֵר וּבָא וְשׁוֹּב נִצָּב בְּפִנַּת

הַדֶּרֶךְ לְצַפּוֹת לְמֵרָחוֹק,

נִשְׁאָר שָׁמְעוֹ שֶׁרֵיחַ מֵאָחוֹר.

וְיֵשׁ שֶׁנִּדְמָה לוֹ, כִּי מַגִּיעַ הוּא

עַד לְלֶכְתָּם שֶׁל שְׁנֵי הָאֲחֵרִים,

הָאֲמוּרִים אַחֲרָיו לָצֵאת לְמַעְלָה.

אַחַר שׁוּב הֵד צְעָדָיו שֶׁלּוֹ הָיָה זֶה

וְרוּחַ מְעִילוֹ מַה שֶׁנִּשְׁמַע שָׁם.

אַךְ, הֵם בָּאִים, הוּא לְעַצְמוֹ אָמַר;

אָמַר בְּקוֹל רָם וּלְאָזְנָיו הִשְׁמִיעַ.

בָּאִים הֵם בְּכָל זֹאת, אֲבָל הוֹלְכִים

נוֹרָא לְאַט הַשְּׁנַיִם. לוּא יָכוֹל

הַבֵּט אָחוֹרָה (אִלּוּלֵי אָחוֹרָה

בְּהַבִּיטוֹ יַפְרִיךְ כָּל מִפְעָלוֹ זֶה,

שֶׁלֹּא הֻשְׁלַם עֲדַיִן) וְרָאָם,

אֶת הַהוֹלְכִים אַחֲרָיו דּוּמָם הַשְּׁנַיִם:


אֶת אֵל הַלֶּכֶת וּבְשׂוֹרַת הַיַּעַד,

כִּפַּת-מַסָּע לוֹ עַל עֵינֵי הַתְּכֵלֶת,

בְּיָד קַלָּה יִשָּׁא לְפָנָיו מַטֵּהוּ

וּמְטַפְּחוֹת כְּנָפָיו עַל קַרְסֻלַּיִם;

וְעִמּוֹ, עַל יָד שְׂמֹאלוֹ נִשְׁעֶנֶת: הִיא.


שֶׁכֹּה אֹהָבָה, עַד כִּי זֶה הַנֵּבֶל

הִרְבָּה נִהְיָה מִכָּל נְשֵׁי הַנֶּהִי;

עַד כִּי עוֹלָם נִהְיָה נוֹצַר, שֶׁבּוֹ

הַכֹּל שֵׁנִית הָיָה: יְעָרוֹת וָגַיְא,

נָתִיב וָעִיר, שָׂדֶה, נָהָר, חַיּוֹת;

עַד כִּי סְבִיב הָעוֹלָם הַהוּא גַם כֵּן,

כִּסְבִיב הָאֶרֶץ הָאַחֶרֶת, שֶׁמֶשׁ

וּשְׁמֵי דְּמָמָה מְכוֹכָבִים הִלְּכוּ,

שָׁמַיִם שֶׁל נְהִי, מְלוֹא כוֹכְבֵי סֶלֶף –:

הָאֲהוּבָה כָּל-כָּךְ.


אַךְ הִיא הָלְכָה סְמוּכָה עַל יַד הָאֵל,

פּוֹסַעַת אַט כְּפִי אֹרֶךְ תַּכְרִיכֶיהָ,

הוֹסֶסֶת, כֻּלָּהּ רֹךְ וְסַבְלָנוּת.

בְּתוֹךְ עָצְמָהּ הָיְתָה הִיא, כִּמְעֻבֶּרֶת,

וְלֹא הִרְהֲרָה בָאִישׁ שֶׁלְּפָנֶיהָ

וְלֹא בַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה חַיִּימָה.

בְּתוֹךְ עַצְמָה הָיְתָה. וּדְבַר מוֹתָהּ

מִלֵּא אוֹתָה כְּשֶׁפַע.

כִּפְרִי מְגָדִים מְלֵאֲתִי צוּף וְאֹפֶל,

כֵּן הִיא כֻּלָּהּ מָלְאָה אֶת גְּדוֹל הַמָּוֶת,

שֶׁעוֹד חָדָשׁ לָּהּ, בְּלִי תָּבִין מְאוּם.


הִיא שׁוּב הָיְתָה בְּתֹם הַבְּתוּלִים,

מֻקְצָה מִגַּעַת. כִּי עֶרְיָהּ נִסְגַּר,

כִּגְבִיעַ פֶּרַח עִם שְׁעַת הָעֶרֶב,

וּכְבָר כָּל כָּךְ מִזִּוּוּגִים יָדֶיהָ

נִגְמָלוּ, שֶׁאֲפִלּוּ חֶרֶשׂ נְגֹעַ

הָאֵל הַקַּל בָּהּ, לַנְחוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ,

פָּגַע בָּהּ כְּהִתְקָרְבוּת יוֹתֵר מִדַּי.


לֹא עוֹד הָיְתָה הָאִשָּׁה הַבְּלוֹנְדִית,

שֶׁמִּדֵּי פַעַם בְּשִׁירָיו הֻזְכָּרָה,

לֹא בְמֶרְחַב יָצוּעַ אִי וְנִיחוֹחַ

וְלֹא עוֹד קִנְיָנוֹ שֶׁל גֶּבֶר זֶה.


הִיא כְּבָר הָיְתָה פְּתוּרָה כְשֵׂעָר אָרֹךְ,

וּנְתוּנָה כְּמוֹ בִּרְכַּת הַגֶּשֶׁם

וַחֲלוּקָּה כְשֶׁפַע רִבּוֹתַיִם.


הִיא הָיְתָה שֹׁרֶשׁ.


וְעֵת פִּתְאֹם בְּבַת

הָאֵל עָצַר אוֹתָהּ וּבְדַאֲבוֹן לָּהּ

אֶת הַמִּלִּים שָׂח: הוּא הִבִּיט אָחוֹרָה –,

הִיא לֹא תָפְשָׂה וְנָמָה חֶרֶשׂ: מִי?


אַךְ בַּמֶרְחָק, אָפֵל מוּל אוֹר הַפֶּתַח,

עָמַד אֵי-מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר פָנָיו

הָיוּ סְמוּיִים. עָמַד שָׁם וְרָאָה,

אֵיךְ עַל הַשְּׁבִיל שֶׁבֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא

אֶל הַבְּשׁוֹרָה בְּמַבְּטֵי עַצֶּבֶת

דּוּמָם פָּנָה אַחֲרֵי הַדְּמוּת לָלֶכֶת,

אֲשֶׁר חָזְרָה כְּבָר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ,

פּוֹסַעַת אָט כְּפִי אֹרֶךְ תַּכְרִיכֶיהָ,

הוֹסֶסֶת, כֻּלָּהּ רֹךְ וְסַבְלָנוּת.


רומא – שבדיה, אביב – סתיו 1904


  1. באגדות יוון הקדומה: גדול המשוררים והמנגנים, אשר בפרטו על הנבל – מתנת האל אַפּוֹלוֹ עצמו – הקשיבו גם חיות–טרף, ועצים וסלעים יצאו במחולות. כשמתה אֶברידיקה אשתו, ירד אחריה לשאול, ושם הקסים בנגינתו את הַדֶס, אלוהי המתים, עד שהלז אות להשיבה לו, בתנאי שלא יסתכל בה עד שיגיעו לארץ החיים. אבל אוֹרפֵאוֹס לא הבליג עד אז, ואבד אותה בשניה. – הֶרמֶס היה אל העדרים והמסחר, שליח האלים ומלוה הנפטרים.  ↩