מֵעֵבֶר לִזְגוּגִית עוֹמֶמֶת

יַעַר שֶׁל נֵרוֹת יָנוּעַ.

הַדּוּמִיָּה לוֹבֶשֶׁת חַג,

פּוֹעֶמֶת כִּשְׁתִיקָה שֶׁל אוֹהֲבִים.

תַּהֲלוּכָה שֶׁל מַבָּטִים שְׂרוּפִים.

אָנוּ לוֹמְדִים אֶת לַחַן הַפְּסִיעוֹת,

אַךְ לֹא נוּכַל לָשִׁיר.

אָנוּ רוֹאִים אֵיךְ נוֹף־מִלִּים חָדָשׁ

צוֹמֵחַ בְּעֵינֵי הַשַּׁכּוּלִים,

אַךְ לֹא נוּכַל לִקְרֹא.

אָנוּ חָשִׁים בְּסֵדֶר־הַדְּבָרִים,

שֶׁהִתְהַוָּה מִשֶּׁלֶג־לְבָבוֹת,

אַךְ אָנוּ שָׁם נָכְרִים.

תָּוִים אִלְּמִים נֶאֱרָגִים לְזֶמֶר

לְזֵכֶר הַחַיִּים אַחֲרֵי הַמָּוֶת

וְהַמֵּתִים־בְּטֶרֶם־מָוֶת

בּוֹשִׁים מִקֹּצֶר יְגוֹנָם.

לַשָּׁוְא נִסִּינוּ לְפָרֵשׁ נַפְשָׁם בְּסֵמֶל צַח.

מִפְלָט בִּקַּשְׁנוּ בְּשַׁלְוָה נוֹעֶזֶת.

שָׁקַדְנוּ לְטַהֵר כָּל חֵפֶץ מִסִּיגִים

לְמַעַן כִּי יִזְהַר

גַּלְמוּד, יַצִּיב, לָטוּשׁ.

הַחֲלֻדָּה, הַטַּחַב, הַתִּפְלוּת, הָעֹנִי –

הַאִם יֻתְּכוּ לְפַעֲמוֹן אַדִּיר

מֵפִיק צְלִילִים כֹּה חֲרִישִׁיִּים,

שֶׁרַק הַלֵּב יַשְׂכִּיל עוֹד לְקָלְטָם?

הֵם יִדְמוּ, אוּלַי, לְהֵד

הַמִּתְלַבֵּט בֵּין הַר לְהַר?

לִרְסִיסֵי סוּפָה מַכָּה בַּחֲלוֹמוֹת?

לְזִיק תִּקְוָה נוֹאֶשֶׁת הָרוֹאָה

שֶׁמֶשׁ פְּצוּעָה עוֹלָה וּמְחַיֶּכֶת?

שׁוֹכֵן־עָפָר מֵחֲרִיצֵי קִבְרוֹ

יַבִּיט אֶל יְתוֹמָיו

אַךְ תְּפִלָּתוֹ תִּשְׁמַע רִמַּת הָאָרֶץ.

נָשִׁים תּוּגַת יָפְיָן נִדּוֹן לִבֹּל.

כַּלּוֹת כּוֹכְבֵי־חִנָּן

יִכְבּוּ מִבְּלִי יָאִירוּ.

רַק נְעָרוֹת קְטַנּוֹת רוֹקְמוֹת

שְׁלַל־אַגָּדוֹת בְּחוּט וָצֶבַע,

אֲשֶׁר נִטְווּ מֵעֶצֶב וּתְמִימוּת.

לָהֶן נָהִיר מְאֹד, כִּי הָאַחִים

יָגִיחוּ מִגְּבִישֵׁי הַמַּצֵּבוֹת

לְהִוָּלֵד שֵׁנִית לְמַעַן יְשַׂמְּחוּ

כָּל רֶחֶם אֲבֵלָה וַעֲקָרָה.

עַד נֵצַח.