עִירִי שֶׁלִּי, אֲהוּבָתִי בַּת אֶבֶן,

אֶל צוּר חָזֵךְ נֵבֶל־גַּלִּים נִפַּצְתִּי

כְּדֵי לִשְׁמֹעַ שִׁיר שׁוֹקֵט כְּדֶמַע

שֶׁהַצְּלָלִים אוֹרְגִים בָּךְ לַיְלָה לַיְלָה.

כְּאֵשׁ כֵּהָה שָׁטְפוּ רַגְלַי עָלַיִךְ.

בְּאֹפֶל עַצְמוֹתַי – תְּפִלָּה בָּעַרְתִּי.

הָאֱמוּנָה מוֹצֵאת בָּךְ שְׁבִיל לַקֶּשֶׁב

שֶׁבִּלְעָדָיו אֵין אִישׁ סוֹגֵד לָרוּחַ,

עִירִי שֶׁלִּי, אֲהוּבָתִי בַּת אֶבֶן.

כְּשֶׁצָּלַלְתִּי אֶל מַרְתֵּף שָׂמֵחַ

לִבִּי עַל כַּף יָדִי הוֹשַׁטְתִּי כְּמַטְבֵּעַ,

אַךְ הָאִשָּׁה בִּקְשָׁה בְּלֹא תַּרְעֹמֶת,

חֵפֶץ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּם תּוֹעֶלֶת,

עִירִי שֶׁלִּי, אֲהוּבָתִי בַּת אֶבֶן.

בְּעוֹד שְׂפָתַי נוֹשְׁקוֹת לַחוֹת מִיַּיִן

אַרְנָק שֶׁלִּי נָתַתִּי בֵּין שָׁדֶיהָ:

כָּל כָּךְ בְּשֶׁפַע רַק אִמִּי נָתְנָה לִי.

מַדּוּעַ בְּצֵאתִי, הַסַּפָּנִים צָחָקוּ,

עִירִי שֶׁלִּי, אֲהוּבָתִי בַּת אֶבֶן?

גּוּפִי מִפְרָשׂ הַמְדַדֶּה הַיָּמָּה

עָלָיו מַטִּיף הַשַּׁחַר אוֹר וָרַעַל.

מִסְּפִינָתִי אַתְּ תֵּרָאִי זָרָה לִי

עַד תֵּעָלְמִי, אֲהוּבָתִי בַּת אֶבֶן,

בֵּין רֵיחַ שֶׁל דָּגִים, אַצּוֹת וָמֶלַח…