תָּמִיד הָלְכָה נַפְשִׁי אֶל מַעְיְנוֹת הַשֶּׁקֶט,

הַרְדֵּם הַצִּמָּאוֹן עִם גְּבֹר הָאֲשָׁדוֹת.

הִשְׁלִיכָה אֶת עָגְנָהּ אֱלֵי גָדָה מוּצֶקֶת,

עֵת הֲמֻלַּת גַּלִּים הוֹסִיפָה יָד הֲדוֹת.

אֲבָל גַּם הַבְּדִידוּת שִׁלְּחָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ.

בַּתְּחוּם נִפְתַּל הַלֵּב

וְהַנְּשָׁמָה בַּלְּבַד.

שָׁכַל אֶת כָּל בְּנוֹתָיו הַקּוֹל הַמִּתְנוֹעֵעַ

וְאָז

אֶל הָרַבִּים כָּלוֹת עֵינֵי אֶחָד.

בֵּין שְׁנַיִם הַקְּטָבִים נִשֵּׂאת הַמְּטֻטֶּלֶת

וְרַק הַצִּיר יַצִּיב –

עֵינָיו לַטּוֹב יוֹתֵר.

כִּי גַּם בְּלֵב הָאוֹר נַפְשִׁי לָאוֹר שׁוֹאֶלֶת,

מִן הָעוֹלָם נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת אֶל הָאַחֵר.