(מִשִּׁירֵי הַמִּלְחָמָה)

אוֹי, אָחִי! אֵי שִׁלּוּם דַּם־לִבְּךָ הַנִּשְׁפָּךְ? זְכוֹרְנִי בִהְיוֹתְךָ עוֹד קָטָן —

וְאִמֵּנוּ עַל עַרְשְׂךָ עָמְדָה־שָׁחָחָה, לְשָׁמְרְךָ מִפֶּגַע וְשָׂטָן.

מְנוֹרַת־פַּח קְטַנָּה דֹם טִפְטְפָה אוֹרָהּ, וַיְהִי עֶצֶב דּוֹמֵם מִסָּבִיב,

וְהִיא עוֹמְדָה נוּגָה וְלוֹחֲשׁוֹת שְׂפָתֶיהָ: — “הוֹי, בְּנִי, אִישׁוֹן עֵינִי, הֶחָבִיב!”

וַיִּהְיוּ הַצְּלָלִים כְּחַיּוֹת אֲיֻמּוֹת, הַמְחַכּוֹת בַּפִּנּוֹת לַטָּרֶף;

וָאַבִּיט וָאַקְשִׁיב וְלִבִּי — תַּבְעֵרָה, מֵרַחֲמִים וְיָגוֹן יִשָּׂרֵף…

וּבַעֲשׂוֹתְךָ צַעַדְךָ הָרִאשׁוֹן, בֶּן־שָׁנָה, אֶזְכְּרָה אִמֵּנוּ בִשְׂשׂוֹנָהּ;

בְּעָמְדָהּ כְּפוּפָה וּפְרוּשׂוֹת יָדֶיהָ, לְחַבֵּק טִפּוּחָהּ, “אִישׁוֹנָהּ”;

וַתְּהִי מַצִּיג רַגְלְךָ הַקְּטַנָּה וְרוֹתֵת, כָּאֲנִיָּה בֵין זַעַף־מִשְׁבָּרִים,

וְאִמָּא מַזְרִיזָה: — “חוּשׁ, גּוֹזָל, לִקְרָאתִי, עַל אַף כָּל מִכְשׁוֹלִים וְצָרִים!”

וְשִׂמְחַת אִמֵּנוּ בְהִכָּנְסָךְ לְתוֹרָה: רָן לִבָּהּ לִקְרַאת בְּנָהּ־מַתְמִידָהּ;

אֲנִי הֵן הֵצַצְתִּי־נִפְגַּעְתִּי; וְאַתָּה נִשְׁאַרְתָּ “קַדִּישָׁה יְחִידָהּ”.

וַתְּהִי כָּל דִּמְעָתָהּ לָךְ קֹדֶשׁ וַתֵּרֶא עוֹלָמָהּ בְּעֹנֶג חֶלְדֶךָ,

וּבְדִמְמַת הַלֵּילוֹת שְׁנָת גָּרְעָה מֵעֵינָהּ וַתִּצֹּק תְּפִלָּתָה עָלֶיךָ…

דִּמִּיתִי: כְּנַחַל־עֲדָנִים חַיֶּיךָ אַט יִזְרְמוּ לְלֹא תוּגָה וְצַעַר, —

אַךְ הִנֵּה הִתְרוֹמֵם — וּלְפֶתַע — גַּל־דָּמִים וּבְתָקְפּוֹ הֵגִיחַ הַסַּעַר.

הִתְפָּרֵץ יוֹם־זַעַם, יוֹם חָרוֹן וְעֶבְרָה, וְעַמִּים בְּעַמִּים נִלְחָמִים;

הוֹי, אָרוּר יְהִי אוֹתוֹ יוֹם, בּוֹ נִסְחַפְנוּ חִישׁ שְׁנֵינוּ בְמַבּוּל־הַדָּמִים!

לַשָּׁוְא בָּכְתָה אִמָּא תַמְרוּרִים עַל שִׁבְרָהּ, לֹא נִרְצָה קוֹל־בִּכְיָהּ בְּיוֹם־זַעַם;

וַתְּהִי בְלֶכְתֵּנוּ לַקְּרָב כְּשִׁכּוֹרָה, אַף קוֹלָהּ לֹא נִשְׁמַע הַפָּעַם…

כִּי אָמְנָם הַיָּגוֹן בָּהּ נָסַךְ מְרֵרָתוֹ וַתִּדּוֹם מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָהּ…

לֶב־אֵם! מֶה חָזַקְתָּ אִם כֹּה הִתְאַפַּקְתָּ בְּיוֹם מַר, יוֹם־הַשְּׁכוֹל, כִּבְיוֹם טוֹבָה!

אַךְ הָיוּ מִכְתָּבֵינוּ לְלִבָּהּ נִחוּמִים וּמְקוֹר־תִּקְווֹתֶיהָ לֹא דָלָל,

וַתְּקַו לְשׁוּבֵנוּ, כְּשֹׁךְ סַעַר־דָּמִים, וַתְּיַחֵל — עַד נָפְלְךָ חָלָל…

הוֹי, אָחִי! נָפַלְתָּ כְּקָרְבָּן לַמֹּלֶךְ. מָה אַעַן לָאֵם הַשַּׁכּוּלָה,

עֵת תִּשְׁאַל: — “אֵי בְנִי, אִישׁוֹן־עֵינִי?” — וְתַבִּיט עָלַי כֹּה עֲלוּבָה, אֲמֻלָּה?

עֵד אֶהְיֶה לַאֲסוֹנָה הַנּוֹרָא, וּכְאוֹבֵד עַל דַּם־לִבָּהּ אֶעֱמֹד, תְּפוּשׂ־אֵימִים —

וְלֹא אֵדַע אִם לִבְכּוֹת לְמוֹתְךָ: “אוֹי, אָחִי!” אוֹ לִסְפֹּד עַל חַיַּי הַשְּׁמֵמִים.