שם במורד, סמוך לויסלה, לרגלי ההרים הגבוהים והמשופעים, המתנשאים על פני חוף הויסלה הימני, שעל תלם מתנוססת העירה ובמדרוניהם עלו גדולי פרא של ענפים ארוכים ובדים – עומדים כעשרת בתי־עץ נמוכים, הנראים כמשתוחחים מאימת ההרים הרמים, התלוים מעל ראשיהם ומתרפקים על הויסלה בעל חיק אם רחמניה. דירי הבתים האלה הם גוים בריאים ומלומדי עבודה: נושאי־סבל, הפורקים וטוענים את “הברלינות” וספינות־המשא, העומדות כאן בנמל; שַיְטָנים: גויים רחבי־גרם, לבושים מכנסים רחבים ונפוחים ובראשיהם מגבעות בעלות שולים רחבים, אשר במשך שבועות רבים הם שוהים על גבי הדוברות, אשר במשך שבועות רבים הם שוהים על גבי הדוברות, השטות לדנציג; דַיָגים ועוד מיני בני־אדם שעל המים פּרנסתם. בין אלה יושב לו היהוּדי היחידי, מנדיל. הוא גר פה בבית קטן וכפוף, שגנו שחיפי־עץ בלים, ושותפו לבית הוא יוזף טוקרטשיק.

כיצד נתגלגל היהודי מנדיל אל בין דירי הויסלה, אין איש יודע. אולם עובדה הוא, שהוא יושב כאן זה עידן ועידנים וגם אביו ואבי אביו ישבו פה, והם הם שבנו את הבית הזה, אשר ממדיל מתגורר בו, ביחד עם אביו ואבי אביו של יוזף, שבניו אלה כבר הסכינו למנדיל כל כך, עד שאינם יכולים לצייר לעצמם את הויסלה בלעדיו.

אופן חייו של מנדיל אינו שונה במאום מזה של כל שכניו. עושה הוא כל עבודה הבאה לידו, הוא טוען את “הברלינות” והספינות; בשעת הפנאי הוא פורש את מכמרתו במי הנהר וצד את דגי הויסלה, ובימות החורף הריהו חוצב את הקרח בשביל מרתפי־הקרח שבעיר, אשתו ובניו מטפלים בגדוּל פרה ועז, זורעים תפוּחי אדמה במשעולים הצרים בשפועי ההרים, מכיון שאין הבית חסר תפוחי אדמה ומעשי חלב ולפעמים גם דגים, אין חייהם קשים ביותר. כך חי לו מנדיל עם בני משפּחתו זה כמה וכמה שנים. תמיד הוא עמל אשתו עובדת בבית וממליטה בנים מעת לעת והילדים מחלּיבים את הפרה ורועים את העז. הויסלה הוא מקור חיותה של כל המשפּחה.

עם ישובי העירה שעל ההר עסקיו של מנדיל מועטים, רק בשבתות ומועדים הוא בא לבית המדרש להתפּלל ואת בניו הוא שולח העירה, אל החדר, אולם מלבד הדברים שבקדושה שבין אדם למקום, אין למנדיל כל שיח ושיג עם העירה. הוא חי את חייו המיוחדים מעבר להר, בתוך הגוים, ואופן־חיים אחר אינו יכול לתאר לעצמו כלל.

לפעמים בימי הקיץ, שבשעה שאין עבודה מצויה לו, נשכר מנדיל להשיט את הדוברות. הוא היהודי היחידי בין כל השַׂיְטָנים, המתגורר במשך שבועות רבים על הדוברות. לן הוא אז בסוכות התבן הנטויות על גבי שורות הקורות, מבשל שם את מאכלו על מכונת־נפט קטנה, ובהיות הבוקר, הריהו מפליג לדרכו ביחד עם הגוים חבריו, כשמבטו נעוץ בּשפּת הנהר, הצומחת עצים ודשאים למכביר ובמים שאין להם סוף, ההולכים ונמשכים לאורך הויסלה, לראשו הוא חובש, כיתר חבריו השיטנים, כובע קש בעל כנפים רחבות, הסוכך עליו מפני קרני השמש,

ובּעת הויסלה שוקטה ולוח המים החלק וקפול בּמקצת כעין הקטיפה, והדוברות שטות להן לאט ובנחת, משתטח לו מנדיל על פּני הקורות ומסתכל בשמים הבהירים, ומבטיו שטים גם הם ביחד עם העננים הקטנים והשקופים, המרחפים במרומי התכלת, והוא מנהם לו חרש מבעד לחוטמו איזה נגון מזמירות השבת. ויש שלפנות ערב, בשעה שהאויר קריר קצת והמים כהים ועוטים תעלומות, מצד אחד של הויסלה שוקעים ויורדים שמי תכלת צוננים, ובפאת מערב בוער פס רקיע באמצעיתו שמש לוהט כעין אגן־נחשת מלובן באש; בשני עברי הנהר זרועות פה ושם להבות בודדות הרומזות מעל הבתים הקטנים, המפוזרים לא הרחק מן החוף; הגויים שוכבים להם סרוּחים אחרי סעודת הערב ושרים את שיריהם על הויסלה־האם, על הרי הטטרים, על “דז’יבצינות” “ופנינקות” – אז זוכר פתאם מנדיל, השוכב על ידם, את מנגינת “כל־נדרי” ואיזו מתיקות עגומה ממלאה את נפשו, והוּא רוצה לבכות ולהריק מלבו בבכיו את אשר לא ידע בעצמו מה הוּא. ואיזו געגוּעים ערבים תוקפים אותו עד שהוא מרים את קולו יותר ויוֹתר. הגוים, בשמעם את זמרתו, משתתקים אחד אחד ומאזינים לשירתו מנדיל, הנישאת על גלי הויסלה עם צללי הערב הקרירים, והחוף המנמנם עונה לעומתו בהד חרישי וטמיר…

אמנם שיוט הרפסוֹדוֹת הוא רק מקרה יקר אצל מנדיל, כי לרוב עבודתו מצויה לו בביתו, ואשתו גם הוא מניאה אותו ממלאכה זו, המוציאה אותו מבּיתו שבועות רבים. אפס לבו של מנדיל נכסף לכך תמיד. כאשר יסובב המקרה, שכל שערי הפרנסה נעולים ומנדיל מוכרח לשים את פּניו אל שיוט דוברות, אז ימלא לבו שמחה וכיום חג יהיה לו היום הזה. ואף שאין שכרו מרובה בזה והעבודה קשה ומסוכנה, בכל זאת הוא מושכת אותו כאבן שואבת. איזו “קליפה” דבקה בו והוא מושכה אותו אל המים.

מנדיל חי לו בשלום עם שכניו. בשעה שסכנה צפויה לשכונת החוף, בשעת הפשרת השלגים, למשל, בעת שהקרח מתבקע והמים מתרוממים ומציפים את שפת הנהר, ורגבי הקרח יגרפו בדרך הלוכם כלים ורהיטים, בהמות ולפעמים גם אנשים, יעזרו מנדיל ושכניו זה לזה בּהצלת רכושם. וברדת מנדיל בדוברות עם שאר השיטנים והוא בושש לשוב, יושבת לה שרה לאה אשתו בביתה וקוראה תהלים לשלומו ובדירה שכנגד מתפּללת אשת יוזף וכורעת ברך לפני האיקונין התלויה בזוית החדר. שתיהן שופכות את תפלתן לפני אלהי מרום, שבעליהן ישובו בּמהרה לבתיהם בשלום.

ובערבי לילות שבת, בעת הקיץ, בשעה שכל השכנים יושבים לפתחי בתיהם על הספים, הזקנים ומקטרותיהם בפיהם מספרים סיפורי בדים ומעשיות על נטבעים, על ספינות שנטרפו, “סירנות” ושדי־המים ועוד מיני אגדות כאלו, שכבר חזרו עליהן מאה פּעמים מאה פעמים ואחת, והצעירים – הללו פורטים על ההרמוניות והללו מנגנים בחלילים וכלם נדחפים ונתקלים במתכון ב“שקצות”; הגויות הצעירות יושבות ומחכוֹת בכליון עינים לבּעליהן, שלא שבו עדין מעבודתם; בבתים ימש החושך; החלונות והדלתות פתוחים לרוחה; מתוך הבית פּנימה נשמעים רק קולות נחרה של הילדים בעריסותיהם ומתנוצצת האש הלוחשת עוד בכירה, שארית הפּליטה מסעודת הערב, אז נראות רק בבית מנדיל מבעד לחלונות הפּתוחים, ארבע מנורות של נחושת קלל ובּתוכן ארבעה נרות, הדולקים חרש בקדושה בתוך אפלוליתו של הלילה. ובהשמע משם צלצוּל מזלגות וכפות וקול שיר הזמירות של מנדיל ובני ביתו, מתאספים כל השקצים והשקצות לפני החלונות הפתוחים וענו למנדיל בקול, כי יודעים הם כבר את הזמירות בעל פה. שרה לאה מושיטה להם פרוסות חלה לבנה וטריה, ומנדיל יושב לו מתוך הרחבת הדעת ואוכל בהנאה את הדגים, שבידיו צדם היום, ונותן שבה והודיה להקב"ה על כל הטובה שהויסלה העניקה לו. מסתכל הוא סביב לשלחן הערוּך ובכל ארבּע פּנות החדר המואר והמקושט לכבוד שבת, והריהו נהנה מעונג השבּת הנסוך על הכל וצר לו בשעת מעשה על שכניו הטובים, שלא זכו ליהנות מזיו השבת היפה, עד שהוא נרדם לבסוף מתוך מתיקות ורחשי שבח לאלהים… ויורדי הנהר בשעה זו, בראותם מרחוק את הנרות, מנצנצים בחשכת הליל, אינם יודעים כלל, כי אלה הם נרות שבת, העומדים על שלחנו של מנדיל, שזה לא כבר ברכה עליהם שרה לאה אשתו…

בני מנדיל היו דומים כלם לאביהם. הבנים–חסונים ורחבי כתף, פּניהם מגושמים קצת וכפות ידיהם נוקשות מעבודה, “בּאותיות הזעירות” לא היוּ ידענים גדולים. אך למדו להתפּלל מעט חומש, כבר יצאו מן החדר ובאו לעזור לאבותיהם בּעבודתם, עד שגדלו ונשאו נשים ותקעו את מושבם גם הם בעירות הסמוכות, על חוף הויסלה. גם הבּנות היו בנויות באיתן, פּניהן שחומים ושזופים וחָזַן רחב ובולט ורק בעיניהן השחורות והשלהבת היוקדת בתוכן העידו בהן, כי בנות ישראל הן.

אך אחד היה ביניהם והוא צעיר, דוד’ל, שהיה נבדל לגמרי מאחיו ואחיותיו. עוד בילדותו התנכר דוד’יל במעשיו והכל ראו בעליל כי בדרך אחרת ילך הנער הזה, הוא הצטיין בּין כל תלמידי החדר והיה לומד בחשק רב. המלמדים היו מלאים תהלתו, וכל אחד מהם השתדל שדוד’יל יהיה תלמידו. דוד’יל היה נער שוקט, ובעל פנים חורים ועדינים, עיניו השחורות יושבות עמוק בחוריהן ומביטות על סביבן כמתוך חלום וידיו חלקות וענוגות. לאחר שגמר את חוק למודיו בּחדר, עבר לבּית־המדרש העומד לא הרחק מן החוף, וגם פה למד בהתמדה רבּה. ההורים היו משתעשעים בבן־זקונים זה והיו מאכילים ומשקים אותו מכל טוב. כל בני הבית, לרבות האב והאם, היו הוגים כבוד לדוד’יל: הנקל הוא, נער הנושא גמרות כבדות כל־כך תחת בית שחיו ואינו בטל אף רגע מתלמודו, ואפילו בּשעת האכילה הוא מעין בּספר. ויהי דוד’יל כתכשיט, המשוה הוד ותפארת על כל הבית.

כל היום היה יושב בבית־המדרש, שבעד חלונותיו הפתוחים נשקפת הויסלה, ולומד בנגון עצב, הבוקע ועולה בּעד החלונות ונעלם שם הרחק בעבר הויסלה השני ורק לשעת הארוחה והשינה היה שב הביתה.

בשחר קיץ בשעה שפאת המזרה החלה זה עתה להתאדם ודוד’יל כבר 'ם ממשכבו, לובש את בגדיו בחפזה ומזדרז לרוץ לבית־המדרש. שני גדות לויסלה עודם שקועים בתרדמה, חלקת המים מתקמטת כמעט קט, במצח צעיר ורך. מרחוק נראית נקודה קטנה ושחורה, מתנועעת על פני הנהר והולכת וקרובה יותר ויותר, עד שהוא מגיעה אל החוף ולפני עיני דוד’יל מופיעה סירת־משוט ובה נער נכרי וחכה ארוכה בּידו. סמוך לחוף מתנדנדת, קשורה בחבלים, איזו סירה ריקה; בצד השני מעבר לגשר, משתרע הכפר הקטן, עטוף תרדמה וטובל באילנות וירק, שמתוכם מבצבץ חודו של מגדל בית הכנסיה, נדמה כאלו הבּתים הקטנים והמגדל הגבוה, צמחו גם הם מן האדמה ביחד עם האילנות, הסבכים, הדשאים ושאר הצמחים, הגדלים על החוף. דומיה עמוקה מסביב, נשמע רק משק הגלים על האבנים והחצץ שעל החוף. מעת לעת פולחים את החלל קולות קטועים, המגיעים הלום ממרחקים, כאלו היו נשאים על כנפי הגלים, האויר ספוג טללים רעננים ונודף באותו ריח־המים המיוחד והמגרה בחריפותו את עצבי החוטם עד כדי עטישה. כל אשר מסביב נראה, כאלו התרחץ והטהר במשך הלילה, כדי לקבּל פני החמה העולה.

לא ארכה השעה מפאת מזרח, האדומה מדם, התחיל צף ועולה כדור אש, המתיז סביבו קרני־אור אדומות לוהטת, הפולחות את המים כעמודי־אש זהרורים, ארוכים ודקים והן מציפות על פני הנהר רבבות רמחי־פז נוצצים, המפזזים ומסמאים את העינים. דוד’ל עומד נדהם למראה התמונה הנשגבה, שנתגלתה לפני עיניו. עמוק בלבו הוא מרגיש דבר־מה שאי־אפשר להביע בּמלים. כל כך טוב לו, כל כך מאושר הנהו, וכל אבריו מלאים איזו חדוה פּנימית. עד שהיה חפץ לחבק עולם ומלואו ולהעניק עתרת נשיקות לכל בריותיו; הוא היה רוצה אז לפזז ולכרכר, להשתטח על פני האדמה ולנשק את העשבים והדשאים או לקפץ אל תוך המים ולשחות ולהשתכשך בהם בידיו וברגליו, או גם לטפס על ההר ולהתגלגל ממנו אחר כך בבת־ראש, כשהוא צועק וקורא בקול עד כדי להחריש את כל הסביבה… אפס אין דוד’ל הולך אחרי שרירות לבו ועיניו. הוא רק קפץ אל המים וטובל את גופו עד לראשו בּמים הקרירים והריחניים, ההומים ודוחפים אותו מאחוריו בעוז. פתאם נזכר, שבטל כל כך הרבה מלמודו, והוא נחפז וּמזדרז לצאת מן הנהר, לובש את בגדיו ורץ מהר לבית־המדרש, פותח במהירות את החלונות, וגלי אויר רענן, ספוג טל, חודרים פנימה ביחד עם קרני השמש הלוהטות, המתחילות מפזזות על פני החדר אנה ואנה, מזהיבות את השלחנות העתיקים עם טפות החלב הקפואות שעליהם ומציפות בזהרן את נר הנשמה הדולק על העמוד, דוד’ל מוציא חיש את הגמרא מתוך ארון הספרים ובחשק ובהתעוררות הוא מתחיל ללמוד וקולו נשא הרחק, הרחק על פני הנהר.

לפעמים, בין ערבים, השמש כבר ירדה לפאת מערב וטבעה בּמי הנהר; באויר מתחיל להתרקם איזה עצב. כל אשר מסביב עוטה כהים, פני המים לובשים צורת פלוסין כחול וקפול; בחלל האויר מנסרים קולות השייטים, השטים על דוברות וקולות ה“הזוגות” המטילים בסירות. מעבר הנהר השני מגיע עוד קול הלמות פטיש מאוחרת בּמפחה. רד היום והחוֹשך כסה את הארץ. הכל התעטף במעטה שחור; גדות הנהר מתלכדים ביחד עם המים לגוש שחור אחד; ברקיע מתחילים בוקעים כוכבי־כסף מבהיקים ועל פני המים מופיעות שלהבות קטנות, הרומזות מן הדוברות בדמי הלילה, דועכות משתלהבות, שוקעות ומהבהבות. בבית־במדרש אפלה למחצה ורק נר־הנשמה יפיץ סביבו אור כהה ורועד. היהודים לבושי חלטים וקפוֹטות מזוהמות מתפּללים מנחה של חול בנגוּן היבש של “אשרי”… ודוד’ל מרגיש איזו מועקה בלבו ואינו יכול להשאר עוד בבית־המדרש, אז הוא יוצא במהרה, יורד אל הנהר ויושב לו על אחת האבנים, מתבונן בּמרחב הרחוק ומאזין לקולות הבודדים והרחוקים, המרפרפים בחלל ולהמית המים אשר לרגליו.

ובעונת החורף, כאשר הויסלה קפוּאה ופניה מכוסים שכבת־קרח עבה ועליה פרושה מפת שלג מבהיקה ברבבות רשפים נוצצים; פה ושם הקרח נבקע ורגביו נערמים זה על גבי זה, שבורים ומבוקעים כעין גזרי שיש כחלחל וירקרק. לנוגה השמש נראה הקרח כערוגה זרועה אבני חן ששות בגוניהן וּמאור הלבנה החור בלילה יתנוצץ ויסתלסל למראהו אז כמטר רמשי־עוף צבעוניים, מסמאים את העין, מסביב לובן אין קץ. אל כל אשר תעוף עיניך רק לובן ולובן, ואינך יודע איפה כלים המים ומתחיל החוף. האילנות הבודדים, הנשקפים מעבר לנהר דומים לציורים, אשר תעלה הקרח על זגוגיות החלונות הקפואים. נערי הנכרים מחליקים בנעלי־קרח או נגררים בתבות־עץ עשויות לדבר, ודוד’ל עומד ומסתכל בהם בקנאה. גם הוא היה רוצה להיות חפשי ועליז כשקצים הללוּ. אולם חתבּייש הוא משום מה. רק לפעמים יחליק לו כלאחר־יד על גבּי הקרח ותיכף ישוב לבית מדרשו. ויש ודוד’ל יוצא לטייל בקיץ לאחר הצהרים אל החורשה, המשתרעת על שפת הנהר, לא הרחק מבּית הוריו. משתטח הוא שם אפרקדן, כשפּניו מפנים כלפי הרקיע ומבטו שקוע בקרעי העננים, השטים בחלל הבּהיר והרחב, ונדמה לו אז. כי גם הוא הנהו ענן שקוף כאחד העננים האלה ויחד אתם הוא שט במרוֹמי התכלת. אזנו נטויה לצפצופיהם וסלסוליהם של בעלי־הכנף, השונים למיניהם, אשר תשרוץ החורשה למכביר ועיניו דבוקות באיזו צפור העומדת על אחד הבדים ומנענעה אותו מתחתיה. לפעמים, בשכבו ככה, תוקפים אותו איזו געגוּעים ולבו מפעפע דבר מה, אשר בעצמו לא ידע שחרו. ויש שעיניו מתמלאות רטיבות, הנובעת מתוך איזה עצב פנימי, ואז הוא שב מהר לבית־המדרש ויושב אל גמרתו ובלמדו הוא מריק את עגמתו בנגון בגמרא העצב, המשתפך בחלל בּית המדרש וזורם דרך החלונות הפתוחים אל הויסלה.

–––––––––––

דוד’יל גדל ונתבגר יותר. הגמרא חדלה למשוך אותו כמקודם ולא מצא בה עוד נחומים לכסופי נפשו הפנימיים. לאט לאט חלפה גם תמימותו. פניו חורוּ ודלו ועיניו כאלו נתכסו קרום דק. מבטו נעשה עצב ורוחו מרה. סבת עצבונו לא היתה עוד נעלמה ממנוּ: זו היתה בת השכנים, הלינקה.

הלינקה היתה בת־זקוניו של יוזף טוקרצ’יק, יפת קומה וחטובה הדר, עם זוג עינים כחולות־בהירות, אשר בכח מבטן להשקיט גם צער־עולמים, וּבהביטן הן מלטפות בנחת וברוך כמגע פלוסין לבן ועדין, וכשהן חולמות מראיהן כרקיע תכלת, הנשקף בזוהר הויסלה. שערותיה כעין הפשתה וחלקתן כחלקת משי יקר, ואיזה רך־לבנוני מיוחד היה שפוך עליה.

וגם תלבשתה היתה תמיד לבנה או בהירה; אַפודה לבנה וסינר בּהיר, ובצמת הפשתה הארוכה שלה היתה קולעת עניבה כחולה בהירה. ותהי הלינקה לשעשוע לכל שכונת הויסלה.

כל צעירי הכפר היו נותהים את נפשם תחתיה, השקצים העליזים וקלי־הדעת תמיד: הדיגים, הסבלים והשיטים, לא נועזו מעולם לנהב קלות־ראש להלינקה. אם ראה לפעמים, שאחד חמד לו לצון ופגע בה במה שהוא, די היה שהיא תתן בו את עיני־התכלת שלה ותשרה עליו מבט־נחת מרגיע – שהלה יחדל ממשובתו ויאמר נכלם: “פשעפראשאַם, יאַ טילקאָ שארויען”! (סליחה, רק לצון חמדתי!). כל השקצים כלם הרגישו, כי אין הלינקה דומה ליתר בנות־הכפר, ועל כן לא נועזו לחזר אחריה כלל. ידוע ידעו, כי אל הילינקה יבוא חתן בן־עשירים, בעל אחוזות רבות, וישאנה כמו שהוא ועוד ילבישנה בגדי תפארה ואת יוזף אביה הזקן יושיב בתוך אחוזותיו. וכלם אמנם כבר ראו בה את “הפריצה” העתידה. ונפלא הדבר, שחברותיה “השקצות” לא יתקנאו בה כלל. ואף כי היא לא היתה מתגאה עליהן והתהלכה עמהן כאחת מהן, בכל זאת חשה כל אחת, כי הלינקה שונה מכלן. בשעת הלולא או משתה־חתנים בכפר, החליטו כלם מראש, שהלינקה תהיה מלכת־השמחה בכל מקום. ובערבי הקיץ, בשעה שהשקצים היו יוצאים במחולות תחת כפת הרקיע לקול נגינת ההרמוניות והחלילים, חובקים מתוך חטיפה את השקצות לשמחה לב הגוים הזקנים ונשיהם, היושבים לפני פתחי בתיהם ומתגלגלים מתוך צחוק, לא הרהיב איש מהם לחבק את הלינקה, אף־על־פי שגם היא עמדה מקרוב והסתכלה במחולות. הם היו רק מצחקים לעומתה, וגם הוא ענתה להם בחיוך של רצון. ורק בעת שהיו מבוסמים ולא יכלו עוד למשול ברוחם, הכניסו גם אותה אל תוך המעגל ורקדו סביבה, כשהם נושאים את רגליהם בהתלהבות יתרה ומפזרים לה מחמאות בלי קץ, והיא עמדה לה שוקטת בּתוך, ועל שפתיה רחפה בת־צחוק מתוקה, המיוחדת רק לה.

כל יושבי הכפר, ומנדיל ואשתו בתוכם, היו מחבבים את הלינקה. הוא היתה נכנסת ויוצאת בביתם, כי הלא גדלה ביחד עם דוד’יל שלהם, ביחד היו מצחקים בחול, מטפסים על הסירות והברלינות ומשתכשכים במי הנהר, ומתוך שהיתה מרבה לשבת בבית מנדיל למדה לדבר יהודית במקצת וכל בני הבית היו כמעט מתפּקעים מצחוק, בשעה שהמלים היהודיות היו יוצאות מפיה מסורסות והפוכות. וקשורה היתה כל כך לבית מנדיל, עד שנחשבה בּעיני כלם כּאחת משלהם וכל עסקי הבית ועניני המשפחה היו גלויים לפניה.

בערבי שבתות, עם הדלקת הנרות, כאשר כל השקצים והשקצות בכפר היו מתאספים לפני חלונות ביתו של מנדיל ומציצים בהם בסקרנות, נכנסה לה הלינקה ישר אל הבית פנימה כאחת הקרובות, לבושה שמלה צחורה וסינר לבן, שערותיה מסורקות יפה ועניבה כחלחלה־בהירה קלועה בתוכן, וישבה לא הרחק מן השלחן ומתבוננת בנרות השבת הצנועים, ובלחייה פורחת אדמימות לוהטת, והיה אז מראה כמראה בת ישראל, שרחצה וחפפה את ראשה למשעי לכבוד השבת, ועתה היא יושבת ומחכה לשוב אביה מבית־הכנסת, שיאמר תפלת “שלום־עליכם” ויקדש על היין… ורק שערות הפשתן הבהירות ועיני התכלת שלה לא התמזגו עם פני ילדי הבית, שכלם היו שחומים ובעלי עינים שחורות ונוצצות ושערותיהם שחורות כעין הזפת. ובּשעת הסעודה היתה סמוּכה לשלחן גם היא ונהנית מדגי השבת והחלה ומנהמת גם את זמירות שבת ביחד עם מנדיל.

כל בני הבית היו כקרובים לה ולבם גס בה, וגם דוד’יל בכלל. הוא התיחס אליה כאל אחותו מלידה ולא התביש בפניה לעולם. אך לאט לאט, מבלי דעת בעצמו איך היה הדבר, התחיל להתאדם בכל פּעם שהיה נפגש בה. הוא התחיל למעט בשיחה עמה ומרבה להסתכל בה דום… ודבורו אליה לא היה עוד כל כך חפשי ושוטף כמלפנים. לשונו היתה נכשלת בפיו. אם העיפה בו היא את עיניה הכחולות באמצע דבורו, היה עומד כמסומר במקומו בלי נוע ולא יכול לפצות פה. הוא הרגיש, שחדלה להיות לו קרובה כאחות ונעשית אחרת, רחוקה ממנו. ונפלא הדבר: במדה שהיא הולכת ורחוקה ממנו, היא נעשית קרובה ללבו יותר והוא מרבה לחשוב ולחלום עליה. וכאלו הבינה למחשבתו, הרי במדה שלבו הולך ונמשך אחריה, היא מוקירה את רגליה מביתם, כאלו חשה את אשר בלבו ומתכַּוֶנת להכעיסו.

בלילה על משכבו היה שוכב ער במשך שעות רבות וחושב רק על אדותיה. בשבתו בבית־המדרש על גבי הגמרא וקולו משתפך בחלל הבית בעוז ורעננות, די היה שזכר הלינקה יעלה לפניו וקולו נעשה רועד ונגון הגמרא עצוב ככה ומלא נכאים, עד שנהפך לקול גניחה והתיפחות, עיניו נעשות רטובות ועל לבו מתחיל מעיק עצב לוחץ, עד שהוא משתתק פתאם ומשתקע במחשבותיו במשך זמן רב, מבלי דעת בעצמו על מה הוא מרבה לחשוב ככה. ובבואו אל החורשה והשתטח על גבי העשב והסתכל בעבים הצחורים, השטים במרום, היה רואה בהם את הלינקה עם אפודתה הלבנה ושערותיה הלבוניות, ובתכלת הרקיע והמים–את עיניה. וכאשר מצא אותה בערב שבת, בשובו מבּית הכנסת, יושבת בביתם, נדמה לו, כי החדר מלא אורה פי שבעה מן הרגיל והנרות דולקים בזוהר וחדוה מיוחדת. השלהבות מפזזות בעליצות ופני הבית כאלו שנו את תארם. בהתלהבות יתרה הוא שר אז את תפלת “שלום עליכם” ו“בקדושו” מורגשת לבביות מיוחדת…

ודוד’יל הלך ונשתנה, עד שהפּך כליל לאיש אחר; לאט לאט תש חשקו לתורה. שעות רצופות היה יושב על הגמרא מתנועע ישר, אך מאום לא הבין ומאום לא קלט מוחו מכל אשר למד. חושיו לא היו אתו, עיניו ראו רק את הלינקה, ונגונו בשעת למודו היה מלא עצב ספוג דמע, ויש גם שתחת ללכת לבית־המדרש היה יוצא אל החורשה הסמוכה ושקוע בהרהוריו וחלומותיו, היה מתהלך שם זמן רב, או יושב על אחת האבנים שעל שפת הנהר ושם את עיניו על המים, מסתכל בדגים הקטנים השטים במהירות אנה ואנה כמשחקים במחבּואים, כך היה משרך את דרכו בודד ושומם באין מטרה…

ומכל אשר בחובו לא גלה להלינקה דבר, כי לא ידע איך אפשר לגשת אליה ולבוא אתה בדברים על כל זה… והָבֵן לא יוכל בעצמו, איככה היה הדבר, הלא לפנים היה כל־כך קרוב אצלה, משוחח אתה בכל עת ובאין מפריע, ועכשו הריהו כאלו נטלה לשונו מפיו, בשעה שעיניו תראינה אותו; איזה חום תוֹקף אותו, עיניו תועות וראשו עליו סחרחר, ובּשום אופן לא יוכל להביט ישר אל פניה. וכמו להכעיסו הנה היא נמנעת מבוא בדברים אתו, ואם גם תדבר אליו, איזו בת־צחוק מרה כל־כך מעוה את שפתיה ועיניה מביעות אז חמלה והשתתפות בצערו…

התרגיש את הנעשה בקרבו? התחוש את אשר בעמקי לבו? שאלה זו רוצעת את מוחו. בודאי, הוא החליט בלבו. אבל למה כה תעמוד מרחוק? מדוע זה לא תהה אף פעם בשיחה אתו ובעת האחרונה, כאשר היתה רגילה לעשות לפנים? מדוע מבטיה אליו כה מוזרים?

והלינקה אמנם הרגישה זאת. היא ידעה, כי דוד’צ’י (כך היתה קוראת לו) אוהב אותה, ורחמים רבים התעוררו בלבה עליו, על הנער השחרחר העדין, בעל העינים הנוגות, אך מה יכלה להועיל? אמנם גם היא אוהבת אותו כאת אחיה הקטן, כי על־כן גודלו יחדיו בחפץ לב היתה מתארשת לו, אפס, עליה לתת חשבון לנפשה, כי מן הנמנע הוא, שדבר זה יצא לפועל, באשר יהודי הנהו. זה כמה חפצה לבוא אתו בדברים על זאת, אך התבישה וגם חשבה, כי אולי עוד תֶרַע לו בזה. הן עלם צעיר עודנו, ותמים מאד, וכאשר יגדל, יוכח בעצמו, כי בגדר הנמנע הוא, וירוח לו. במחשבתה זאת החליטה, כי טוב מזה לבלי דבר על זאת ולעמוד מרחוק לו ככל האפשר עד שירפו רגשותיו.

והורי דוד’יל הרגישו בשנוי שנתהוה בבנם; כי חשקו לתורה נתרפה ואינו מתנהג בצניעות כמו לפנים, וגם תאבונו סר ממנו, פניו חורו ונתארכו, ובעיניו השחורות לוהטת אש זרה…

– דוד’יל, מה לך? האם אינך בקו הבריאות? הכואב לך מה? רצונך שאלך אתך אל הרופא? ותוך כדי דבורה מששה את מצחו, כדי להוכח, אם אין חום בגופו.

רחמי דוד’יל נכמרו על עצמו ועל לבו רבצה מועקה כבדה. הוא פרץ בבכי והתיפח, וככל אשר התאמץ להבליג על בכיו כן גברה התיפחותו יותר ויותר. בבית קם שאון, כל אחד מבני הבית שאלהו סבת המקרה: מדוע זה געה פתאם בבכי? אך הוא נשאר כאלם דומם לכל השאלות הללו. ההמולה הגיעה עד ביתו של השכן טוקרצי’ק. הלינקה נבהלה לבוא לבית מנדיל וכאשר ישבה על הספה, שעליה שכב דוד’יל, בהביטה בו בעיני התכלת שלה, הוקל לו לאט לאט וירדם.

מאז התחוללה מהפּכה בבית מנדיל. החלו לעמוד על טיב הדברים… וההורים טכסו עצה, איך לקדם את פני הרעה, הם באו בדברים עם יוזף שכנם והחליטו, כי הלינקה תצא לזמן־מה מבית הוריה ותסע לכפר אחר לאחד מקרוביה, ובינתים יארשו לדוד’יל איזו נערה יהודיה, והרהוריו הרעים ינדפו ממנו והיו כלא היו.

למחרת כבר לא היתה הלינקה בביתה…

דוד’יל התחיל לתת דין וחשבון לנפשו: מה לו כל הדבר הזה? מה יצא מזה? הן היא נוצרית והוא יהודי. אבל ללא הועיל. ונהפוך הוא, במדה שהרגיש עד כמה רחוקה היא ממנו, יצאה נפשו אליה. הוא בקש תחבולות אחרות להסיח את דעתו ממנה: הוא נסה לעזור לאביו בעבודתו, אבל הדבר לא עלה בידו, כל לא היה מוכשר לכך. ובהתהפכו ביסוריו היתה משאת נפשו, שיפול למשכב והלינקה תבוא אליו ותשב על־יד מטתו ואת ידה תשים על מצחו הקודח… מה גדול היה אשרו ברגע ההוא, ומה קל היה לו גם למות אז…

האח, מה נכספה נפשו לראותה ולגלות לפניה את כל מסתרי לבבו. בעת האחרונה החליט כבר לבוא בדברים אתה ויהי מה. והנה פתאם נעלמה וזה ימים אחדים שלא ראה את פניה כלל…

בלילות תדד שנתו מעיניו ועם עלות השחר הוא קם ויורד אל הנהר לשוח מעט ולגרש את הרהוריו המעיקים. על הויסלה פרושים עוד אדים קלים ושפתה השמאלית, הנשקפת מנגד, נראית עטופת צללים ושקועה בתרדמה עמוקה. המים כחלכלים־שחורים ועינם כעופרת כבדה. רוח קרירה מניעה את גלי העופרת הכבדים, מבעבעת את המים ומטילה קמטים על פניהם. השמים מכוסים עבים, מרחוק מגיעים לאזניו קולות מקוטעים. איזו עגמה כבדה רובצת על כל אשר מסביב ולוחצת את הלב. רוחו של דוד’יל נכאה כל כך והדמעות חונקות בגרונו. והנה התחילו פני המזרח מאדימים ועוד מעט והשמש תצא על פּני הרקיע ואתה שוב יבוא יום מלא יסורים וענוּיים, שאין מנוס מפניהם, שוב יתעה רצוא ושוב מביתו לבית־המדרש ומשם עוד פּעם הביתה; שוב ישתטח בחורשה ועיניו ישים בשמים וימנה את מספר העננים; ימתין לבוא האניות וילוה אותן בצאתן, יקשיב לשריקותיהן הממושכות והמחרישות אזנים וינוע בעולמו של הקב"ה כשכור. ויודע הוא, כי גם יום מחר לא ישנה מזה וגם יום מחרתים… ולבו מתמלא רחמים על עצמו: למה ולשום מה? למה לו להתהלך בעולם ה' מיותר? לו יכול אך לרגע להסית את דעתו ממנה? אבל לא יתכן הדבר. לבו נמס בקרבו לזכרה ובלעדיה חייו אינם חיים. ועתה נעלמה כליל ואיננה. ומי יודע אם עוד יוסף לראות פניה? בבית צר לו המקום ממבּטי עיניהם של הוריו, אשר אמנם לא ימחו בו, אבל המבטים האלה יספרו לו את אשר עם לבבם…

וביחד עם זה תוקף אותן כעס גדול על אבותיו, על אשר התעוללו בו ככה: לשלוח אותה מעל פניו. האינסטינקט הטבעי והפרימיטיבי של ילדי הויסלה מתעורר בו בחוזק והוא דורש נקם באבותיו. חפץ הוא לעולל להם באופן, שיזכרו אותו במשך ימים רבים. ידעו נא, כי מסוכן הדבר להשתעשע באש…

ומחשבה זרה, אשר עוד לא ידעה עד היום, מנצנצת פתאם במוחו: אולי לקפוץ ממקום עמדו זה ולהתנפל אל תוך המים?… בראשונה אחזתו חלחלה לרעיון זה וזעה קרה כסתה את מצחו, אך לאט לאט הסכין לו ורוחו שבה אליו. הוא נזכר, כי אשתקד הטביע את עצמו בעונה זו איש צעיר אחד. ונפלא הדבר, כי גם אותו הצעיר טבע במקום הזה, אשר הוא עומד עליו כעת. כעבור רגעים אחדים כבר חלף פחדו הראשון כליל ורוחו נרגע לגמרי. באדישות נוראה חשב על זה, שהוא עומד ומסתכל בעמקי המים המוגרים, המושכים אותו בקרירותם ובכהות העכורה שעל תהומם.

בינתים נתלקח המזרח והיה ללהבת אש, שנשתקפה בראי המים, הבוער באש גם הוא. מתוך ים די נור בקע ועלה שמש אדום לוהט. בנמל כבר התחילה התנועה עם פריקת הברלינות. מרחוק הגיעה לאזניו נבחת כלב ונשמע כּשכּוש אופני עגלה. בצעדי עמל ובעיפות החל לשרך את רגליו בחזרה לעבר ביתו, אבל איזה כח פנימי דחק אותו אחורנית בעוז והוא נשאר על עמדו בלי נוע. בעמקי לבו הרגיש, כי את מנוחתו השלמה ימצא רק בתוך גלי הויסלה הקרירים ואיזה קפאון צונן ומוזר לכל אשר מסביב מלא את ישותו…

— — — — — — — — — — — — — — — — —

כעבור ימים מספר משו הדַיָגים את גופו הקופא של דוד’יל מן המים…

— — — — —

לבית עולמו לוו אותו כל גרי הכפר עם נשיהם וילדיהם, כי אהבו כלם את הנער החוֵר בעל העינים השחורות והיפות. ביחוד בכו השקצות הצעירות על מותו. לעת ערב, בשוב השכנים מעבודתם, נאספו כלם לבית מנדיל כדי לנחמו באבלו הכבד. הם הרבו לספר מעשים שאירעו בקרוביהם ומכיריהם, אשר טבעו גם הם בויסלה בתנאים שונים, וכאשר מנדיל ואשתו פרצו בבכי, כהו בהם שכניהם:

– אי לכם, רכי־הלב, לא יאה לאנשי הויסלה לבכות. צריך לשאת דומם גם כל צרה שלא תבוא. הויסלה היא אם טובה לבניה, היא נותנת להם חיים, אבל לפעמים הוא גם דורש מהם דבר־מה… האם לא תדעו, כי מדי שנה הויסלה זקוקה לקרבן־אדם, והנה בשנה הזאת עלה הגורל עליכם… אין להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה…

האבלים שמעו את דבריהם וינענעו בראשם, מנדיל הוסיף את הפסוק, אשר ידעו על פה: “ה' נתן, ה' לקח…” ולאט לאט רוחו שקה מעט.

כעבור שבעת ימי האבל, שב מנדיל לעבודתו, שמעתה עסק בה ביתר חבה ויתר מסירות. הוא התחיל להרגיש את עצמו קשור יותר אל הויסלה, האם. היא נעשתה קרובה ככה ללבו. הרי כבר הביא לה את קרבנו, את היקר מבניו. את דוד’יל, ובטוח היה, כי מעתה לא יאוּנה לו עוד כל רע מאחר שכבר פרע את חובו.

לא עברו הימים והמקרה גרם, כי על מנדיל היה לשוט בדוברות. דעתו היתה נוחה מאד מן המקרה הזה, בחשבו, כי על ידו יפוג עצבונו הקשה. ופעם, בערוב היום, בשעה שהשמש ירדה בשפולי הרקיע הלוך ורדת אל תוך המים וצללים השתרעו סביב, השתטח מנדיל על גבי הקורות, הסתכל בשמים הכהים ובלבו פשט עצב מעיק. הוא נזכר בדוד’יל שלו וכלו נבלע בהמון זכרונות נוגים. והפּעם שפך את לבו לא בנגון “כל נדרי”, כדרכו מאז, אלא בנעימת “אל מלא רחמים” הקורעת לב… ודמעה רותחת נתגלגלה מעיניו, נגרה אל תוך המים והתבוללה בין גלי הויסלה הקרירים והמעולפים צללי ערב….