שָׁמַעַתְּ עָלַי דִּבְרֵי־טִינָה

וְטַעֲנוֹת כַּךְ וָכָךְ!

אַךְ אֵת אֲשֶׁר נַפְשִׁי עִנָּה,

אֶת־זֶה לֹא גִלּוּ לָךְ.

הֵם טָפְלוּ בִלְשׁוֹנָם הַקָּשָׁה,

הָנֵעַ בְּרֹאשׁ לִי וּטְפֹל;

הֵם כִּנּוּ אוֹתִי “הָרָשָׁע!” –

וְאַתְּ הֶאֱמַנְתְּ בַּכֹּל.

הֵן אֶת־הָרַע בִּי בֶאֱמֶת

לֹא יֵדְעוּ עוֹד כַּיּוֹם;

הָרַע וּשְׁטוּת בִּי שֶׁמֶץ

נָשָׂאתִי בְחָזִי דֹם.