קְרוֹבִים הָיִינוּ בִמְאֹד מְאֹד,

שָׁלַט בֵּינֵינוּ שְׁלוֹם עֲדָנִים.

שִׂחַקְנוּ “הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ” וְעוֹד,

לֹא נָפְלוּ בֵינֵינוּ לֹא רִיבוֹת וּמְדָנִים.

שְׂמֵחִים הָיִינוּ זֶה בָזֶה,

צָחַקְנוּ, נָשַׁקְנוּ פֶה לָפֶה.

אָז יַעַל מִשְׂחָק עַל־לֵב לָךְ וָלִי:

בַּ“מַּחֲבוֹאִים” נְשַׂחֵק בְּשָׂדוֹת וּכְרָמִים,

וְכֹה לְהִסְתַּתֵּר יָדַעְנוּ, עַד כִּי

מְצֹא לֹא יָכֹלְנוּ זֶה אֶת־זֶה כָּל־הַיָּמִים.