וַיְהִי בְּהִתְמַהְמְהִי עֵת רַבָּה מְאֹד,

הוֹזֶה וְחוֹלֵם בְּאַרְצוֹת נְדוֹד:

וַיֶּאֱרַךְ מְאֹד לְחֶמְדָּתִי הַזְּמָן,

וַתִּתְפָּר־לָהּ שִׂמְלַת־כְּלוּלוֹת כָּאן.

וְחָבְקָה עֲנֻגָּה בִצְחוֹק־חֵן נָעִים

חֲתָנָהּ הַפֶּתִי הַגָּדוֹל בַּפְּתָאִים.

חֶמְדָּתִי רַכָּה וְקַלָּה כַּחֲלוֹם,

עוֹד עַתָּה מְרַחֲפָה לְעֵינַי דֹּם;

עֵין סִגָּל לָהּ וּלְחִי פֶרַח גָּן,

הֵן לוֹהֲטוֹת, פּוֹרְחוֹת מִזְּמַן לִזְמָן.

אִם שְׁכֹחַ יָכֹלְתִּי וַעֲזֹב זֹאת הַיְקָרָה,

זֹאת הָיְתָה אִוֶּלֶת שֶׁאֵין לָהּ כַּפָּרָה.