עַל הַר מֻשְׁלָג צְבָאִים תְּמוּרֵי-קוֹמָה.

נוֹגְשׁוֹת קַרְנֵי הַכֶּסֶף בְּשׁוּלֵי הַלְּבָנָה

וְהַלְּבָנָה טוֹבָה וּמֵיטִיבָה לָהֶם.

אִמִּי תִּשְׁמֹר בָּהֶם צַעֲדֵיהֶם תִּמְנֶה.

לְבַל יָרִיחוּ בָּם טוֹרְפֵי מִיַּעַר

תִּמְחֶה אֶת עִקְבֵיהֶם בַּשֶּׁלֶג.

מִזֶּה שָׁנִים אֵינֶנָּה עוֹד אִמִּי,

אַהֲבָתָהּ בִּלְבַד רוֹחֶפֶת בֶּחָלָל

פְּרוּשַׂת זְרוֹעוֹת אֶל רוּחַ.

הִיא מְיַשְּׁנָה חֶרְדַּת הַדֶּרֶךְ הָרוֹגֶשֶׁת,

מִפַּחַד עַיִן הָרָעָה לָאַרְנָבוֹת לוֹחֶשֶׁת,

וְלַקָּטֹן בַּתּוֹלָעִים תִּקְרָא לוֹ “יֶלֶד”.

בַּקֶּבֶר לֹא תַּנַּח לָהּ, לְאִמִּי, הָאַהֲבָה.

פּוֹתְחָה הִיא סֵפֶר הַתְּחִנּוֹת לַכּוֹכָבִים,

שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת תְּפִלָּתָהּ שָׁמַיִם מַקְשִׁיבִים.

בַּחֲלוֹמִי טְלָלֵי עֵינֶיהָ מְהַבְהֲבִים…