¹

לפני חדשיים נשלח מהאוניברסיטה אל הקונסול האיטלקי בירושלים המכתב דלקמן:

חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית החליט בועידתו שנתקיימה זה לא כבר בלונדון, כי בשים-לב לפוליטיקה האנטי-יהודית שממשלת איטליה נקטה בה ואשר היו לה תוצאות במיוחד לגבי אנשי-מדע וסטודנטים יהודים, אין האוניברסיטה העברית רואה לעצמה אפשרות לקבל להבא את ההקצבה שממשלת איטליה נתנה עד עתה לשם הוראת הלשון והספרות האיטלקית. בו בזמן מציין חבר-הנאמנים כי למוד האיטלקית באוניברסיטה יתקיים גם להבא.

אחד מעובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי מסר לי בימים אלה עלון המכיל הודעות של האוניברסיטה בבולוניה על התנאים שלפיהם יכולים זרים להירשם בה כסטודנטים. בראש ההודעות מודפסות בדיו אדומה המלים:

עלון דומה אפשר היה שיגיע מכל אוניברסיטה איטלקית ורק במקרה נתקבל מבולוניה; ומתוך כך דפדפתי קצת בספרי היסטוריה על תולדות היהודים בעיר זו ותשמש נא לנו בשעה זו כעיר איטלקית סמלית.

פלא איך ביחס אל עם ישראל “אין חדש תחת השמש”! מעלל החיים מסתובב וחוזר בשבילנו ללא הפסקה וללא ליאות. הכל היה ומי יודע עד מתי הכל גם יהיה!

הידיעה הראשונה על קיום ישוב יהודי בבולוניה היא מראשית המאה הרביעית, עוד לפני שהוכרזה הנצרות כדת הרשמית של האימפריום הרומאי. ואילו מאז ואילך אין עוד ידיעות על יהודי בולוניה עד המחצית המאה השתים-עשרה – בה גורשו היהודים לראשונה מבולוניה. ודווקא במאה ההיא מסרו יהודי בולוניה כמתנה לפרא אימריקו מהמנזר הדומיניקני בבולוניה כתב-יד עתיק של החומש שייחסוהו לעזרא הסופר. הספרים “במדבר” ו“דברים” מכתב-יד זה עודם נמצאים בספרית האוניברסיטה בבולוניה.

במאה השלוש-עשרה סוגרו יהודי בולוניה בגיטו בפעם הראשונה. דבר זה אירע רק שנים מספר אחרי שהביאו לקבורה את דנטי אשר ברח מחמת העריצים ומצא את מקלטו ברוינה הקרובה לבולוניה; וגם שם ברוינה סוגרו היהודים בגיטו רק שנים אחדות לאחר שהוקמה שם המצבה המפורסמת לזכרו של דנטי. העם האיטלקי עומד תמיד ביראת כבוד לפני מצבה לאומית זו. מי יגלה עפר מעיניך, מחבר “הקומדיה האלהית”! מה היית אתה אומר למראה הפליטים היהודים בארצך היום?

מענין אולי להעיר שהמלה גיטו היא, כנראה, איטלקית, אף על פי שהיו סוגרים יהודים ברובעים מיוחדים בגרמניה עוד לפני שהתחילו להשתמש בביטוי “גיטו”. אף זו מן הפעולות המשותפות הראשונות בין הציר רומא-ברלין.

בסוף המאה הארבע-עשרה בנו שני אחים בבולוניה בית-כנסת, שהוא מבין המפוארים שבאיטליה. ואולם זמן קצר אחר-כך, בראשית המאה החמש-עשרה, יצאה הגזירה הראשונה על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. כעבור שנתיים, בשנת 1419 – כה רופף הוא גורל היהודים – הוציא האפיפיור “בּוּללה” לטובת היהודים, כתוצאה מתזכיר ששלחו אליו רבני איטליה אשר נתאספו בבולוניה, ושנתיים אחר-כך אנו מוצאים שהיהודים מתחילים לתרום תרומה שנתית לקופת הסטודנטים של האוניברסיטה בבולוניה.

בראשית המחצית השניה של אותה מאה ט“ו, בהתחלת ימי הרינסאנס, נמצאו בספרית משפחת פינצי בבולוניה יותר ממאתים כתבי-יד עבריים. ואולם לאחר ארבע שנים מתחדשת הגזירה של הטלאי הצהוב. ושוב עוברות עשרים שנה ובבולוניה נוסד בית-דפוס עברי, אחד הדפוסים העבריים הראשונים, והספר הראשון שיצא מבית-דפוס זה הוא תהלים עם פירוש רד”ק. נשארו מבית-דפוס זה ונשתמרו ארבעה אינקונבולים: תהלים – שתי פעמים, חמשה חומשי תורה וחמש מגילות.

בסוף המאה החמש-עשרה, עם גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, מצאו רבים מן הגולים מקלט באיטליה, ולא פליטי ספרד ופורטוגל בלבד אלא גם פליטי גזירות גרמניה ופולניה. באותן השנים ביקר ההומניסטון הגרמני הגדול יוחנן רייכלין ברומא בפעם השלישית. אני מזכיר את שמו כאן משום שהוא שקד ללמוד עברית מפיו של ר' עובדיה בן יעקב ספורנו מבולוניה, החכם שיסד אחר-כך את הישיבה בבולוניה. רייכלין היה לפרופסור הראשון לעברית באוניברסיטה גרמנית, וידוע למדי איך קידש את השם ברבים במלחמתו נגד הספר “Handspiegel” של המשומד פפרקורן.

בראשית המאה השש-עשרה האשימו את היהודים במזימה להעלות את בולוניה באש, ובראשית המחצית השניה של אותה מאה, בראש-השנה שי“ד (1553), שרפו את התלמוד לפי פקודת האפיפיור בכמה ערי איטליה, ובתוכן גם בבולוניה, ובכלל השריפה שרפו גם ספרי תנ”ך במקורם העברי. ידועה היטב המלחמה הארוכה והטראגית מסביב לתלמוד בימים ההם. וברצוני רק להביא משפט אחד מתוך מכתב שכתב כומר אחד, Aegidius de Viterbo, ראש האורדן האוגוסטיני, אל רייכלין, בו מחה נמרצות נגד מעשי השריפה: “המלחמה למען הצדק היא המלחמה בעד האור נגד החושך, ומטרתנו היא לשרת לא רק את התלמוד, אלא גם את הכנסיה עצמה”.

גם בימינו אלה המלחמה ביהדות היא גם מלחמה בנצרות, וזאת יודע ומבין האפיפיור של היום. קולו הוא בין המעטים הפונים לא אל הכוח הברברי אלא אל מצפון האנושיות.

במאה השש-עשרה סוגרו שוב בגיטאות וקשה היה להם להרויח את פת-לחמם. אסרו עליהם לעסוק אף במקצועות החפשיים והטילו עליהם עבודות כפיה. והנה שוב שינוי לטובה. בימי כהונתו של פיוס הרביעי הוענק ליהודי איטליה חופש יותר: ובבולוניה בלבד הוסיפו על מספר בתי-הכנסת עד שהגיעו לאחד-עשר. ואולם הבא אחריו ציווה לגרש את היהודים מכל מדינות האפיפיור, ומבולוניה בלבד נודע לנו על שמונה מאות יהודים שהיו האחרונים לצאת את העיר בשנת 1569. כעבור חמש-עשרה שנים הורשו עוד הפעם לחזור לבולוניה. בימים ההם גר בבולוניה המבשר של ההומאניזם היהודי החדש, עזריה די רוססי. בשנת 1593 ניתן רשיון להדפיס את התלמוד תחת צנזורה נוצרית קפדנית. ברם, באותה שנה גורשו היהודים מבולוניה לחלוטין, והפעם לקחו אתם גם את עצמות מתיהם, והביאו אותם לקבורה בכפר הסמוך Pieve di Cento.

אין ידיעות על קיום קהלה יהודית בבולוניה במשך מאתים השנים הבאות. רק עם המהפכה הצרפתית, בשנת 1796, התחילו היהודים לחזור לשם, וצעדו מאז צעד אחרי צעד לקראת חירות ושווי-זכויות – הקונגרס הוינאי, האפיפיור הליברלי פיוס התשיעי, המהפכה של שנת 1848. בשנה ההיא הסתערו הפרופיסורים והסטודנטים של האתיניאום על שערי הגיטו שבפירארה, בקרבת בולוניה, והרסו אותם כסמל לחירות האדם ולאחווה האנושית.

בשנת 1859 נתקיימה בבולוניה האספה הלאומית של גליל רומאנה והוכרז על האיחוד של מדינות איטליה תחת מלכותו של וויקטור עמנואל השני. היהודי הראשון בפרלמנט האיטלקי היה ליונה קרפי מבולוניה.

לכבוד דניאלה מנין, אביה של הרפובליקה הויניציאנית החדשה, ומורגונאטו, וזיר הכספים שלה במשך המלחמה עם אוסטריה, הוקמו מצבות על-ידי העם שהכיר להם טובה. והנה יצחק הרטום, מזכירו של קאבור, ש. אולפר, ידידו האמיץ של מציני ויועצו, לואיגי לוצאטי, מודיליאני – היש צורך לחזור ולהזכיר עוד את השרות המצוין והנאמן של יהודי איטליה למולדתם עד ימינו אלה? והאפשר היה לעלות על דעתו של מישהו כי הזכויות של יהודי איטליה לא תקויימנה לעולם?

מתוך העלטה של תולדות ישראל בוקעות תמיד אבוקות של אור, ואביא דוגמה צנועה מבולוניה. הספר הקטן הזה שבידי – “ספר אור תורה” – הוא להחכם הרב דון יוסף בן דוד ן' יחייא, ויצא לאור בבולוניה בשנת יפר“ח, היא שנת רצ”ח, בחג הסוכות, בדיוק לפני ארבע מאות שנה. הספר מטפל ב“אושר האחרון של הנפש”.

מגילת היוחסין של משפחת יחייא בפורטוגל מתחילה בשנת 1050 בליסבון. במבוא לספר הקטן “אור תורה” מתאר המחבר בפרוטרוט את ההרפתקאות של זקנו יוסף, שהיה בשנת 1495 העשיר המופלג והחשוב ביותר בין יהודי פורטוגל. כשהחליט המלך דון יואן מפורטוגל “להכריח את בני ישראל להמיר את דתם, רחוקים וקרובים, חשב בלבו תועה לאמר: אם אמשוך ברשתי רשת נציבים, את האדון הישיש דון יוסף יחייא מבני הנדיבים, בראות בני ישראל כי המיר דתו גבור בן שנים שבעים חשובים, יעשו גם הם כן ויהיו ריעים אהובים. וישלח אחד משרי הפרתמים הנצבים אל הישיש לאמור: המלך צוה לך רד ועשה כרצונו להמיר דת ולהיות עבד לאלהיו ולכהנו, וימליכך על ערי ברגאנצה… וכשמוע הישיש… בכה ויתחנן אל אל… ויקח עמו את שלשת בניו… ויברח מפני חמת המלך”.

אחרי נדודים נוראים הגיעו לפיסא שבאיטליה “ויאסרום בנחשתיים” את הישיש ואת בניו ויענום… אחרי כן עזבו יוסף ובניו את פיסא ללכת לפרארה. גם שם דברו אתם קשות לאמר: “בני מות אתם, כי עזרתם בממונכם לאנוסים המתיהדים, פעם אחת וארבעתים, ויאסרום בכבלי ברזל… ובכל זאת לא חטא הישיש בשפתיו ותמיד התפלל אל אלהיו בשברון מתנים ומת בקדושתו ונקברו עצמותיו אצל הושע בן בארי בתוככי ארץ ירושלם”.

גם אמו של המחבר ברחה מפני חמת המלך. “בהרגישה כי אנשיה היו בורחים לקדש את ה' אנא ואנא, צעקה אל אלהיה, אנא הושיעה-נא. ולבשה בגדי איש ורדפה אחריהם ונכנסה בלאט בספינה. ושמה את עצמה הטמינה, ולא הרגישו בה עד היותם מקשטיליי”א, ומאד שמחו אנשיה למולה, ועמדה חמשה חדשים על הים בלי אכילת בשר עוף ועגלה, כי לא יכלו לשחוט, הזבח זר בעיני מלחי האניה הגדולה, וריח הצלי אש שהיו הם אוכלים מבשר נבלה, היה מבלבל רוחה… והסכימה למות שם ולבלתי חלל את שם ה', אשר קדשה בגילה, ובעיר פיסא כשנלכדו אנשיה… השליכה עצמה מעל גג הבית עשרים אמה" מבלי להפגע, והיא ברחה לפירנצה ושם ילדה את יוסף בנה הוא מחברנו.

והמחבר קורא אל עצמו במבוא הספר: “הבט אל צור חוצבת אבותיך בני יחייא גוי קדוש וממלכה… הבט אל זקנך השר דון יוסף ן' יחייא קורא הדורות מראש אש קדש ה' ברבים”. והוא ממשיך וקורא אל עצמו: “גם הבט אל מקבת בור נקרת הורך הקדושה דינה”. ובשמעו את כל הקורות את אמו בהרותה אותו “עמדתי מרעיד וקמתי משינת העצלות ונשאתי עיני אל על וברכתי את קוני אשר… בטרם יציאתי מרחם הקדישני לבלתי אתקדש בפורטוגאל מריבת קודש ולבלתי אתגאל בפת בשר פגול נבלה וטרפה מאנשי האניה ונתתי אל לבי לדרוש ברבים חסדי ה' כי רבו ותורתו התמימה ופקודי ה' ישרים משמחי לב ולהוכיח במישור כל ענוי ארץ ולהבהיל העושר והכבוד והתענוגות בני האדם… לכן הסכמתי אני הדל באלפי לחבר חוט משולש שלשה ספרי קודש נקראים בשם תורה אור. דרך חיים. נר מצוה”.

רק הספר תורה אור נשאר לנו. יש ידיעה שספר דרך חיים וספר נר מצוה נשרפו בשנת שי“ד בעיר פדובה ע”י שוטרים שטעו בחשבם גם אלא ספרי התלמוד.

אם תחתור לפתרון החידה של הצלת עם ישראל מכל גלויותיו וקיומו עד היום הזה הנה ספר קטן זה יהיה לפניך כסמל היהדות. הספר אינו נודע ברבים, אינו מפורסם בספרות העברית. יוצא ירך פליטי פורטוגל חיבר אותו באימולה בקרבת בולוניה, ונדפס בבולוניה לפני ארבע מאות שנה ונתגלגל לירושלים, תחילה לבית עקד הספרים על שמו של הפליט המופלג דון יצחק אברבנאל ואחר-כך לאוצר הספרים בספרית האוניברסיטה העברית.

כל זמן שישראל יביט אל צור מחצבתו וישאל זקניו ויגידו לו, כל עוד יקדש ישראל את ה' ברבים כשמענים אותו, כל עוד יחברו ספרי תורה תמימה וישתו מבארות בארות נאמנות, חמת המלכים לא תוכל להם, וספר קטן ודל אחד שמתוכו בוקעת “תורה אור” יישאר נעלה מכל המדע הארי המסולף שמכסה את העולם עלטה ומשקה את נפש האדם סם-מות.

מסופר על רבי חנינא בן תרדיון שעל אף האיסור מטעם השלטון היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר-התורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור… אמרו תלמידיו: רבי מה אתה רואה? אמר להם: הגוילין נשרפים והאותיות פורחות.

מרגיש אני לפעמים בימים אלה, וכזה יקרה בלי ספק לרבים, כאילו הייתי רואה במו עיני את עלית הגויים והממלכות בעבר וגם את נפילתם – מצרים, אשור, בבל, פרס, יון, רומא. אם יש צדק בכינוי עם היסטורי הניתן לעם ישראל, הרי הכוונה היא לכך שכל ההיסטוריה הישראלית במשך כל הדורות מורגשת וערה בחיינו גם היום. החוש ההיסטורי הישראלי נעשה מלוטש ומעמיק כתוצאה מן הטרגדיה הבלתי-פוסקת, כתוצאת סבלותיו ותקוותיו של עמנו בעבר; ולא רק לגבי העבר, אלא גם לקראת העתיד. נדמה כאילו אנו רואים כבר עכשיו את הריסת האימפריות של היום אשר בונים אותן על אהבת הבצע, על צביעות האנשים “הקדושים” שבהן, על החיה הטורפת שבאדם. תפולנה תחתיהן האימפריות הללו שיסודן עבדות ושפיכת דמים, מעינותייהם וייסוריהם של בני-אדם.

ותעודתו הנאמנה שלישראל היא להעיד עדות נאמנה, כי “נצח ישראל לא ישקר”.