¹

מתוך כתלי האוניברסיטה נתגייסו עד היום לשרות צבאי ארבעים איש. יש בינינו עוד רבים הרוצים להתגייס. אולם, לדאבוננו, אין השלטונות ממהרים בכלל לשתף את האוכלוסיה של הארץ במאמצים שהמלחמה דורשת ממנו.

לאחינו בשדה-הקרב אנו שולחים את ברכותינו הלבביות, ואנו מאחלים להם בריאות הגוף והנפש וקוראים להם: חזקו ואמצו!

סוף סוף הרי כולנו נמצאים בחזית. מלחמה זו היא מלחמה עממית גם במובן זה שכל אחד מאתנו – גברים ונשים, זקן וטף – צפוי אלי חרב והפצצה בכל עת. לפנים היינו אנו הזקנים, הפוליטיקאים והגנרלים, ישובים בטוחים מאחורי החזית. עכשיו אין איש יושב לבטח. חלוקה שווה זו של סכנה, כמו החלוקה השווה של אחריות פוליטית בין כל האוכלוסין, היא הדימוקרטיה העילאית. אולי עכשיו, בפעם הראשונה, ידאגו בני-האדם הפשוטים לכך, שאם יבוא פעם השלום, יהיה זה שלום יותר יציב וקיים, ולא רק שלום שבין ראשי-ממשלות ושרי-צבא, אלא גם שלום בין עמים ועמים.

לשם הכנת הקרקע לשלום כזה, היש בידי האוניברסיטאות לעשות דבר מה?

יש דבר אחד שלפי כל הדעות מחוייבות האוניברסיטאות לעשותו תמיד: להשתמש בשכל האדם באופן יסודי ובלי חמלה לשם ברור הבעיות המעסיקות והמטרידות את האנושות. אין זאת אומרת, שמלאכת המחשבה היא הדבר היחידי שיציל את האנושות. אכן, זקוקה האנושות הרבה יותר לכוחות רוחניים ומוסריים שישלטו על השכל של האדם. ואולם עובדה היא, שתודות למנגנון המחשבתי שלו הספיק האדם לשפר את כוחות ידיו וכוחות שכלו מעבר לכל חלומותיו, וביסוד לכל אוניברסיטה מושכל ראשון הוא, שעל-ידי המחשבה הקפדנית מרבים דעת וחכמה. בעיה אחרת וחשובה יותר היא: איך משתמשים בני-אדם בידיעות המרובות הללו – לברכה או לקללה?

מלחמה זו אינה מלחמה גרידא. זוהי מהפכת הבזק והמעמקים גם יחד הגדולה מכל מהפכה שראה האדם מאז היותו. פשיטת הרגל של כל הדתות והפילוסופיות לא היתה מעולם כה ברורה כמו לאור שלהבת האש המתפרצת מתך ערי אירופה הנחרבות. הלפידים הנזרקים מחשכת השמים מצביעים לקולעים על בנינים היסטוריים ועל בתי מעון ומלאכה, כדי להעלותם באש להבות. בלהט החרב הזה ובמראה הברקים האלה אנו רואים את חורי עיניהם של שלדי האמונות והדעות השרופות של האדם. לא הדת, לא הפילוסופיה, ואף לא הביולוגיה והפסיכולוגיה והפיסיקה ולא הסוציולוגיה – כל אלה לא היה ביכלתם להציל אותנו. חלפו התשובות החלקות שהאסכולות השונות והשיטות המתרברבות נהגו לתת לחקרי-לב האדם. כולנו יחד שקענו במצולות וטבענו.

אוניברסיטאות, היש באפשרותן להושיט עזרה במפנה זה של גורל האדם?

אין לתת תשובה ברורה ומוחלטת על שאלה כה מכרעת. מלחמה זו אפשר שתארך כמו מלחמת שלושים השנה, שגם היא היתה מלחמה על אמונות ודעות, ועד שיעבור הזעם הזה אפשר שכל העולם יעבור ויכלה.

ואף-על-פי-כן ננסה-נא לברר לעצמנו אילו דברים.

הראשון הוא, שהנצחון הצבאי על השטן הגרמני מוכרח להיות שלם וגמור, וחובה קדושה מוטלת על כל אחד, כזקן כצעיר, לעשות כל מה שביכלתו כדי להחיש נצחון זה. אסור לפסוח על שתי הסעיפים. עוול הוא אם משתמשים בלשון המשתמעת לשתי פנים, לכאן ולכאן. כל קרבן שיידרש להביא על מזבח זה אינו גדול מדי.

ואולם העולם החדש לא יוכל להתהוות מעצמו, מתוך הנצחון הצבאי המוחלט בלבד. והראיה לכך – וורסאיל. עלינו להשמר ולהזהר בכל התוקף ובכל הקפדנות מפני דמיון-השוא, שהעולם החדש יצמח בן-לילה מתוך מוחו של איזה יופיטר. בהיות האנושות שותתת דם ונפשה עיפה, בהיות האדם יגע-כוח ורפה-ידים אין בכוחו לחולל נסים ונפלאות כאלה. החלום הנעלה על ארץ חדשה ושמים חדשים זקוק לצבור שיחקור בשיטה וידרוש בסדר ויהגה בלי ליאות, היום, במשך המלחמה, ומחר מחרתים, יומם ולילה. כל העמל הזה מי יודע אם יוכתר בהצלחה, אך בשביל האוניברסיטאות ובשביל איש-האוניברסיטה מן הנמנע הוא שלא להתאזר ולכוון לכך את כל לבו, את כל נפשו, את כל מאודו עד היסוד בם.

כל מושכל ראשון שהושתת כיסוד לחיינו, כל כלל ופרט, כל משפט קדום, כל חיבה יתרה – מן ההכרח הוא לעבור ולבדוק מחדש את כולם. באוניברסיטאות מחנכים את הצעירים להשתמש בשיטה מדעית, כדי להגיע עד להנחות עקרוניות בדרך השכל, וכדי למתוח על אלה את קו הבקורת ולקבוע את אמתותן. אך לשם כך יש צורך חיוני לפתח תחילה את שכלנו ולהעמידו, בלי דעות קדומות, לבחינה חדשה ומחודשת.

יורשה-נא לי להביא שתי דוגמאות, משדה הפוליטיקה ומשטח המוסר, לא כתשובות לשאלתנו – לדאבוני אין לי כאלה – אלא רק כדוגמאות של בעיות שאליהן צריכים בתי-האולפנה העליונים להתיחס ברצינות בימינו הטרופים.

כוח-מחשבה יסודי נחוץ מאוד בשטח הפוליטיקה. משך דור שלם ויותר הרים על נס העולם התרבותי, ואנו בתוכו, את העקרון של הלאומיות, והיו כאלה שהעלו את הלאומיות עד למקומה של הדת. לברכה או לקללה? לא ייתכן וגם לא רצוי למחוק את כל ההפרשים שבין הלאומים. ברם, הלאומיות הקולטורית – הזקוקה היא לסוברניות מדינית, כדי שתתן את פריה? המצב בעולם כיום הוא כזה שהמדינות הלאומיות הקטנות קשה להן לעמוד בפני שכנותיהן החזקות והשודדות. ומאידך, יש בין המדינות הדו-לאומיות והתלת-לאומיות כאלה שמתקשות בהחזקת שווי-המשקל בין הלאומים השונים המהווים את המדינה.

נוסף על כך, הן חבר-הלאומים פשט את הרגל, ומה יוכל לבוא במקומו? פשיטת-רגל זו ודאי שאין פירושה שצריך לחדול מלחשוב על משטר בין-לאומי. מתקבל על הדעת יותר שהרבה מעינויינו היום נובעים מהעובדה שהבין-לאומיות שלנו היתה נעדרת אומץ-לב, ושררה בה ערבוביה שכלית.

ואמנם כן, מה שקרה באנגליה מאז פרוץ המלחמה עלול לחזק את האמונה במחשבה הבין-לאומית. במשך השנה קרו באנגליה שלושה דברים יוצרי תקופה. ראשית כל, הטלת מרות הממשלה על אישיותו של כל אזרח ועל כל רכושו. צעד כזה באנגליה הקונסרבטיבית הוא מעין מהפכה סוציאלית, והכל בן-לילה ובלי מרירות. הצעד השני היה הצעה לצרפת ליצור פדרציה בריטית-צרפתית, נתינות אחת ומאוחדת, חיים משותפים בכל השטחים. מי יכול היה לחלום על צעד כזה כבתוך גבולות האפשרי? חבל, חבל שהצעה זו באה במאוחר. הצעד השלישי הוא ההסכם בין בריטניה לארצות-הברית להתגוננותן המשותפת. צעדים אלה ודרך-ביצועם מגלים את מרומי המחשבה והפעולה שאליהם יכולות הדמוקרטיות להתעלות.

אולי זהו סימן, שהאימפריאליסם שחלקו בקטסטרופה של היום גדול וחמור, אפשר יהיה על-ידי השכל הישר ועל-ידי מעשים ישרים להפוך אותו לכוח חיובי בסידור העולם ותיקונו.

גם בנוגע למזרח התיכון מעוררים את הרעיון של פידירציה, אמנם בצורה בלתי בהירה. ואולם גם כאן כמו בכל מקום, הבעיות הכרוכות ברעיונות אלא מסובכות מאד. יש בתוכן שאלות על סוברניות, אולי על השתייכות לשתי מדינות בבת-אחת, שאלות על המטרות שלמענן רשאי היחיד להשתמש ברכושו, על חלוקת חמרים גלמיים שבאים מן החוץ, וכמו-כן שאלות הנוגעות ללשון. לחנוך, לדת בתוך ציבור שהשלטון בו הוא דמוקרטי.

ושאלה מרכזית נוספת: היש אפשרות להבטיח לכל בן-אדם ולכל משפחה בעת ובעונה אחת שני דברים יקרים וחיוניים שעד עכשיו נשארו נפרדים: לחם לגוף וחירות לנפש? אנגליה נעלה מכל מדינה שבתבל, משום שהיא היא אב ואם לרעיון של חירות דמוקרטית, של חופש הפרט, civil liberty, בעקבות רעיון נעלה זה, ביחוד באנגליה ובארצות הברית, יצאו בני המיעוטים הדתיים מעבדות לחירות, ולכל אב מותר היה להעניק לבניו חינוך ותרבות כרוחו. וכתוצאה מהרעיון של חופש הפרט שברו אנשי ארצות הברית ואנגליה בפעם הראשונה בתולדות האדם את החרצובות שכבלו את ידי העבדים בשתי יבשות. אבל גם אנגליה וגם ארצות-הברית לא עצרו כוח להסיר מעל ארצותיהן את חרפת העוני השפל והמשפיל, ולא הגיעו ליצור בשביל כל אזרחיהם את האפשרות של עבודה ושל חיים צנועים ושקטים.

המושג הזה של דמוקרטיה, שעל מזבחה נתבעים בני-הנוער האהובים להקריב ברבבותיהם את חייהם היקרים, דמוקרטיה זו, מהי לאמיתו של דבר, ובאיזה אופן תביא ברכה לבני-האדם?

בענינים אלה אין תקנה אלא בכוח מחשבה ברורה, אמיצה, מחשבה מתוך התמדה ורוחב-הלב.

המחשבה הטוטליטארית גם היא מדברת ללבותיהם של טיפוסים ידועים של אנשים כבולים, ולא רק בגרמניה גרידא. אי-אפשר להלחם נגד טיפוס זה של עבדי-עבדים על ידי כלי-זין של פלדה ואש בלבד. צריך שתקום פילוסופיה אחרת הדורשת שבועת-אימונים מנפשם ומשכלם של בני-אדם חפשיים. והיכן, אם לא באוניברסיטאות, יעבדו וישננו ויבררו בעיות אלו? אולי תתקיים פעם ועידת השלום. אנשי האוניברסיטה העברית – האם יהיה בכוחם לתרום לה את תרומתם השיטתית, הקונסטרוקטיבית, ומתוך מעוף מחשבתי?

גם הבעיות שבשטח המוסר זקוקות למחשבה קפדנית מרובה. המוסריות אינה כה פשוטה כפי שהיא נראית לנו לפעמים. לעשות את הטוב – איזה טוב? ולמה? גם לנצרות יש ה“מוסריות” שלה. אבל איזו מוסריות, ומהן הסקנציות שלה?

להצביע על העיקרים שבמוסר היהדות, זהו תפקיד די פשוט. “ה' ה' רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת”.

מימי התנ"ך עד ימינו אנו מוסר היהדות פירושו להיות רחמנים בני-רחמנים ולבקש את האמת. את המוסר הזה הכניסו גם הנצרות וגם האיסלם לתוך קניניהם הדתיים. ובמוסריות זו הרשע הוא האיש “אשר לא זכר עשות חסד וירדוף איש עני ואביון ונכאה לבב למותת” (תהלים ק“ט, ט”ז).

אין פלא, איפוא, שהאליליות הגרמניות החדישה מתקוממת נגד העיקרים הללו של היהדות. ואף הנצרות המכריזה על “ברוכים הענוים” גם היא פגיעה בכבוד האינסטינקטים המלחמתיים של הנאצים, האינסטינקטים של היער הקדמון. ולכן, לפי השקפתם, הטלת מרותו של מוסר היהדות עליהם באמצעות הנצרות הוא זיווג שאינו הוגן, וזהו הפרדוקס והדילמה של הנצרות הגרמנית: איך להשלים בין הגנה על החלש – idée fixe זו של היהדות והאינסטינקט הבלתי-מרוסן של ה- blonde Bestie הגרמנית?

סתירה זו חדרה יותר ויותר לתוך התודעה של הנצרות האירופאית משך שני הדורות האחרונים, והגיעה למסקנתה ההגיונית באנטישמיות הקולקטיבית של גרמניה החדישה, ושל אותם הקבוצים ואותם היחידים בעולם שנשבו להשפעתה של גרמניה זו.

הטינא של מוסר נאצי זה נגד מוסר היהדות נתחזקה לאין שעור לא רק בגלל העובדה שתוכנו של המוסר היהודי אינו יכול להתמזג עם הפראות והאכזריות של הנאציזם, אלא, וביחוד, בגלל מקור הקידוש של מוסר היהדות – אלהי ישראל.

משך דורות אמר בלבו העכו"ם הגרמני, ועכשיו הוא קורא בקול רם יותר ובשחצנות יותר, כי יהדות זו לא רק שהיא מצוה עלי מה לעשות ומה לא לעשות, מתי ואיך ולשם מה עלי להכניע את ה-Herreninstinkte שלי, אלא יהדות זו גם נותנת לי הוראות במה עלי להאמין ובמה לא, ובאיזה אלהים להאמין.

בעקביות וביסודיות ובכוח-הארגון המיוחד להם מקדשים הם מלחמה במוסר היהדות ובאלהי ישראל, ולא פחות מזה – במוסר הנצרות ובאלהי הנצרות. הם נלחמים על נפשם הגרמנית העכו"מית ומתאמצים בכל כוחותיהם לפרוק מעל צווארם את העול שנוא עליהם, ולעקור מדמם ומאדמתם סם זה שהוא בעיניהם סם-המות. היהודים בגרמניה והיהודים בכלל מרגיזים אותם משום שהיהודי הוא הסמל החי והנצחי, העד המסתורי לעבדותם ליהדות, לתורת-המוסר של ישראל.

במלחמה כזו לשם הצלת נפשם הגרמנית כל האמצעים כשרים בעיניהם. השיבה לאיתנה של אישיותם האלילית האמיתית – זוהי המטרה המקדשת את כל האמצעים. מלחמת-קודש היא להם והמשרתים אותה הם המדע, ההיסטוריה, הסטטיסטיקה, תורת-הגזע, אהבת המולדת, משפטים קדומים, רדיפות, שקרים, זיופים – הכל עומד לשרותם, הכל מותר לסלף בבית-היוצר שלהם.

הנה כי כן רואים אנו מה בוערת, מה ממשית היא הבעיה של מוסר היהדות. וכאן באוניברסיטה העברית, הלא כאן יותר מבכל מקום אחר מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לנסות ולהבין את המוסר הזה, לחקור את מקורותיו ולהאיר את יסודות סמכויותיו. התלמיד-חכם האוניברסיטאי, בזכות כוח עבודתו המאומצת, בכוח מחשבתו המרוכזת, זכאי ומחויב לרדוף אחרי האמת בלא מורא ולחזק אחרים על-ידי מחקריו בבעיות העמוקות והחיוניות.

בימים גורליים אלה נקרא-נא בספר-הספרים את נבואות הזעם ואת נבואות הנחמה, ואת מזמורי התהלים. נראה איך היתה האומה הישראלית בימים הרחוקים ההם שרויה תכופות בסכנת ההשמדה כמו בימינו אלה. באותם הספרים נמצא בטויים שלא נוכל לשכחם, בטויים שירוממו את רוחנו, ויעודדונו להאמין בימים טובים שיבואו עלינו.

הן לא יימצא בטוי יותר נשגב לשאיפותינו היום מדברי ישעיהו (ס"א):

מָשַּח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים

שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב

לִקְרֹא לִשְבוּיִם דְּרוֹר

וְלַאֲסוּריִם פְּקַח-קוֹחָ…

לְנַחֵם כָּל-אֲבֵלִים…

וְחִדְּשּּו עָרֵי חֹרֶב שּמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר…

וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם.

נקרא ונשנן ומשלש, וכך אולי נזכה לרכוש לנו זעיר פה זעיר שם את הבטחון, שאלהי ישראל אשר הציל את עמו בימים ההם יציל את עמו ואת עולמו גם היום הזה.