1מאותה שנה שהתחלנו בטכס של פתיחת שנת־הלמודים באולם זה שבבית־הספרים ישב אתנו אוסישקין שנה שנה על הכסא שעכשיו עומד ריק. שנה אחרי שנה שאבנו כוח מנוכחותו בינינו, ומה גדולה היתה תמיד שמחתנו בראותנו את קומתו הזקופה וראשו הגא שעם כל שנה היה יותר מכוסף ויותר אציל.
באוניברסיטה העברית היתה לאוסישקין הזכות המלאה להרגיש שהוא נמצא בביתו.
הוא הוא שעורר בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתקיים בשנת 1913, את ההתלהבות הגדולה בהכריזו בנאומו העברי על הצורך לגשת להקמת האוניברסיטה. הוא הוא שהמציא כיו“ר של חובבי ציון ברוסיה בשנת 1914 את האמצעים הראשונים לקנית הקרקעות הראשונים על הר־הצופים, וכיו”ר של הקרן הקימת אישר כל קניה נוספת של שטחים שעליהם בנויים היום האוניברסיטה והמרכז הרפואי. הוא שכּנס בשנת 1923 כראש ההנהלה הציונית בירושלים את הועדה הראשונה בא“י למען פעולה לשם האוניברסיטה. הוא שישב ראש בהרצאה הראשונה שניתנה על הר־הצופים עוד לפני הקמת האוניברסיטה – הרצאת פרופ' איינשטיין. הוא שהשתתף בטכס־הפתיחה של המכון למדעי־היהדות בחנוכה תרפ”ד. כתוצאה ישירה מפעולתו החליטה הקרן הקימת ליצור באוניברסיטה את הקתדרא לכלכלה אגררית. כחבר חבר־הנאמנים, חבר הועד הפועל, חבר המועצה של המכון למדעי־היהדות, היה נוכח כמעט בכל ישיבה של המוסדות העליונים האלה של האוניברסיטה במשך כל השנים.
הוא אשר מסר באולם זה לידי האוניברסיטה את עצמותיו היקרות של מורו ורבו פינסקר להביאן לקבורה במערת ניקנור אשר “עשה את השערים” לבית המקדש; ורק לפני חודש ימים הבאנו לאותו מקום למנוחתו האחרונה את אוסישקין עצמו. כך היה רצונו – הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
כשהיתה מוטלת לפנינו מטת פינסקר באולם הזה לפני העברתו למערת ניקנור אמר אוסישקין:
"כן אני אומר לכם: שמרו על רוח האומה, על התקוות הגדולות לשחרור האומה, על המסירות לקדשי האומה ועל שמירת יפיה של האומה בקדושתה ובטהרתה, ואלוהים יהי בעזרכם.
חברים, קבלו מאתי את הארון ושמרו עליו לנצח".
ועכשיו – האוניברסיטה העברית, שאוסישקין אהב אותה מעומק נפשו, קיבלה למשמרת עולם את הפקדון הגדול והיקר הזה, את אוסישקין עצמו. נישאר כשומרים נאמנים על שאריתו ועל רוחו.
* * *
אין ספק שכל אחד מאתנו מציג לעצמו את השאלה, אם רשאים אנחנו לפתוח שנת־לימודים בשעה שרבים מן הסטודנטים מתגייסים לכוחות הלוחמים.
כתשובה על השאלה אין טוב מלעיין בספר “”The Universities Review כרך XIII, שהוצא בלונדון במאי שנה זו. מתוכו אנו רואים שכל האוניברסיטאות שבאנגליה, סקוטלנד וולס מאמצות את כל כוחן להמשיך את העבודה גם במחקר וגם בהוראה, ובו בזמן שולחים לחזית לא רק מספר רב של תלמידיהם אלא גם של מוריהם. הנה למשל מה שנאמר על האוניברסיטה שבליברפול:
“בעוד שאין הלמודים הספרותיים והבלשניים מוזנחים, נמשכת הכנתם של הסטודנטים ברפואה ובהנדסה ובכימיה וכדומה, לשם השרות בצבא או בתעשיה, וניתנת האפשרות לחברי חבר המורים לשרת במשרות ממשלתיות ובסוגים שונים של שרותי־הצבא. פקחותה של הממשלה שנותנת רשות לרוב הסטודנטים לגמור את החלק החשוב של הכנתם, אם גם לא בשלמותה, הצילה את האוניברסיטאות מהתרוקנות, מה שקרה במלחמת 1918־1914. על תופעה אחרת של המלחמה, מלבד הפחתת מספר הסטודנטים, אפשר לשפוט על־פי העדרו של מספר גדול של מורים: לא פחות משמונה פרופיסורים וארבעים וששה מרצים יצאו לשרות בקשר למלחמה, ומלבדם עשרים ושמונה עובדים אדמיניסטרטיביים ועובדי מעבדות”.
יורשה־נא לי לחזור על מה שאמרתי בסוף שנת־הלמודים שעברה במכתבי לאוניברסיטה, שהדרך הצודקת בגיוס לצבא הוא גיוס חובה, ושאפשר ומותר להוציאו לפועל אך ורק על־ידי הממשלה עצמה.
ידועות לנו הסיבות למה אין מטילים גיוס־חובה בארץ, ואולי יש בינינו החולקים על הנימוקים האלה, אך לא פה המקום לדון עליהם.
נשאלתי שאלה ישירה אם עכשיו, כשאין גיוס־חובה, צריכים כל הרווקים שבאוניברסיטה בגיל בין 20–30 להתנדב. תשובתי גם היא ישירה: כן. ולא רק בגיל זה, אלא בגיל שבין 19–39 כפי שהצבא דורש.
ותשובתי מרחיקה לכת: על כלנו, על מאות האנשים שבאוניברסיטה, גברים ונשים, סטודנטים, עובדים, מורים, על כל אחד להירשם, והאוניברסיטה צריכה לעיין בהכשרתו של כל אחד ולקבוע את מקומו המתאים במאמץ־המלחמה המקסימלי. הכללים והתקנות שלפיהם מכוונת פעולה זו באנגליה צריכים לשמש הדרכה גם לנו, אמנם בשינויים בהתאם למקום ולזמן.
גם אז כמה מאנשינו יישארו בתוך האוניברסיטה. המלחמה הזאת היא ביסודה מלחמה של אידיאות, והנצחון לא יבוא רק באמצעים צבאיים גרידא. על־כן יש בזה חשיבות שתינתן האפשרות למורים במקצועות ידועים להתעמק יותר, כדי שיזכו להבנה יותר עמוקה של הבעיות הרוחניות הכרוכות במלחמה זו.
מלבד אפשרויות אלו יש עוד ארבעה סוגים של שרות במשטרה, ולמשטרה בעורף במלחמה טוטליטרית זו נודעת חשיבות ממדרגה ראשונה. נוסף על כך קיים גם חיל־המתנדבים הארץ־ישראלי.
כדאי לציין שמספר היהודים בארץ־ישראל הנמצאים כיום בשרות הצבא והמשטרה מגיע לחמש ספרות – ואין זה הישג קטן בצבור כה מצומצם.
הגיוס של אנשי מדעי הטבע והמדעים המדוייקים דורש עיון רב והכנה מרובה מטעם הצבא והממשלה, וגם מטעם אנשי המדע עצמם, וכדאי היה שהאוניברסיטה תטפל בבעיה זו בהתמדה ובשיטתיות. אין ספק שיהיו כאלה המוכנים ומסוגלים להתמסר למקצועות שגובלים במקצועותיהם.
כשאני לעצמי איני, לדאבוני, בגיל הדרוש לצבא ואיני עומד לפניכם במדים, ומשום כך איני זכאי לומר לצעירים ממני: אתם מוכרחים להתגייס. עוד שומע אני את קולותיהם של הזקנים במלחמה ההיא שקוראים בגרון לצעירים שעליהם להתגייס, ועודני רועד בכל גופי בזכרי זאת. רק אם אתה עצמך מגוייס ולבוש מדים יש לך הרשות לומר לצעירים: “אתם מוכרחים!”.
ובכן נשארה לפני רק דרך אחת, דרך ההסברה וההשפעה, ומה שכן אוכל לומר לפי דעתי לצעירים הוא: “יש חובה”.
אפשר להבין את דרישתם של רבים מצעירינו שתינתן להם ההזדמנות להתגייס לצבא עברי. דרישה זו יסודה לאו דוקא בנימוקים נציונליסטיים, אלא ברגש שהם מרגישים שמלחמה זו מלחמתם היא במידה כזו שמן הראוי וההכרח שיהיו מובלטים ומסומנים כבני העם היהודי בקרבות־איתנים אלה, ויהיה גורלם מה שלא יהיה.
ענין זה של הצבא העברי נראה אמנם בעיני פחות חשוב מבעיני אחרים. העיקר הוא, שהאנשים והנשים שלנו יעמידו את עצמם לכל שרות נחוץ. הצעירים שלנו הם אבירים ואמיצי־לב בכל שעה, ובמשבר הגורלי הזה מזוינים הם משנה־אומץ, כי ידוע להם שהם נלחמים שוב בעד מזבחותינו וערי אלהינו; מזבחותינו – היהדות בגולה, ערי אלהינו – ארץ הבחירה.
אין לנו ברירה במלחמה זו. השטן הנאצי מאיים עלינו בעבדות או בהשמדה. הוא עושה את התקפתו הענקית ישר נגד היהדות ומוסר היהדות. במשבר זה אין בשביל היהודי חופש־הבחירה במובנו המקובל. הפילוסופיה שלנו או ארחות־חיינו יהיו מה שיהיו, עמדתנו במלחמה זו נקבעה ע“י הכרח ההיסטוריה, ע”י הדורות שעברו עלינו, מבראשית ועד היום הזה. אותו דין חל על אותם העמים שהושפעו באופן מכריע על־ידי היהדות, אם באמצעות הנצרות ואם בדרך אחרת, וגם הם צועדים לקרב כמונו ונלחמים על אותם האידיאלים.
העולם עומד לפני פאראדוכסון מוזר. דוקא משום שזוהי מלחמה טוטליטרית, שונה מכל מלחמה שהאדם ראה אי־פעם, דוקא משום כך קיים אולי צל של תקוה – איני אומר יותר מזה – להגיע למטרות מוסריות מסויימות, שעוד לא הגיעו אליהן בכל מלחמה אחרת.
במלחמה זו כבר חלו שינויים גדולים במבנה החברתי והמדיני. פני אירופה נשתנו, על כל פנים בצורתם החיצונית. “השאל־והחכר”, פירושו יחס חדש כלפי הכסף. המיליונים של מחוסרי דירות ומקומות־עבודה עומדים על הנחיצות של גישה חדשה לגבי הרכוש הפרטי. החקלאות והתעשיה הופכים יותר ויותר לשרותים ציבוריים תחת היותם משרתים את אהבת־הבצע. וכך באה הגזעיות היהירה של המערב לידי הכרה, שניצולם והשפלתם של רבואות ומיליונים שחורים וצהובים וחומים אינו עוד דבר כל כך פשוט ובטוח ומכניס־רווחים. הולכת ומתפוררת העמדה האימפריאליסטית, ונראה שהיא מפנה את מקומה, אם כי באטיות ומתוך היאבקות, לכיוונים מוסריים יותר של איחוד־עמים, קהליות של לאומים.
כל זה בא לא, חלילה וחס, משום שאהבת־הבצע ירדה מעל במת העולם, אלא משום שהצורה הטוטליטרית של מלחמה זו מטילה על בני־האדם, ובמדה מוגברת, את עיקרון השויון בסיפוק צרכיהם היסודיים. אין ללמוד מזה שהמבנה המעמדי הצר והמוגבל של החברה נעלם כבר – הדרך לכך ארוכה מאד – אך אפשר כבר לראות קצת את הרקע החדש. זוהי מהפכה שאפשר לחשוב עליה. מוחו של האדם מוצא את האפשרות יותר ויותר להתכונן לקראתה.
ולבו של האדם? הנה, זוהי אם־הבעיות. ומי יתן לשאלה זו תשובה מכרעת? אולם אם תימשך היאבקות זו, קיים צל של תקוה – לא אומר יותר מזה – שאפילו לבו של האדם יהיה יותר מוכשר מבכל זמן אחר להביא קרבנות, להסתפק במועט, לחלק יותר עם אחרים, להבין את הצורך בויתורים, לבנות את החיים יותר על אהבה ואחוה מאשר על הרקבון של מחנות־ההסגר הנאציים. מה נוראה המחשבה שהאדם נדחק ונדחף לדרכי־חיים יותר נעלים על־ידי הרס ויגון ופחד ואסון ולא מתוך רצון טוב ושאר־רוח, ואף לא מתוך רגשי המוסר והדת.
מן ההכרח שנשאל באיזו מידה ישפיעו דרכי־חיים אלה על חיינו אנו. הננו כרגיל הקרבן הראשון ותכופות גם הקרבן האחרון. כך הוא מבנה חיינו. ההיסטוריה הדתית־חברתית שלנו היא כזו שקל היה תמיד לכל חמסן, לכל כומר קנאי, לכל סוחר בעיר ולכל בעל־שדות בכפר, לכל אומה מנצחת, וגם מנוצחת, להתקיף אותנו, את גופנו ואת נשמתנו. הרי בשבילנו הטרגדיה העצומה של ההווה היא מעין חזרה איומה על העינויים במשך הדורות.
איני יכול שלא להזכיר כאן את הידיעות האחרונות על הריגות המוניות ביהודים על־ידי גרמנים במחנות־רכוז בפולין. אמנע מלמסור מספרים או פרטים – יותר מדי מזעזעים הם. אין עדין אישור רשמי לידיעות על שחיטות אלו של חפים מפשע, אנשים נשים וטף. אבל מה שאיום ביותר בידיעות אלה הוא, כי כל כמה שלא יהיה עוצם אכזריותם – הנאצים למדונו שאינן בלתי אפשריות. הזעקה קורעת שחקים, ואילו יכולנו להושיט יד־עזרה! ואנו עומדים אזלי־יד, חסרי אונים ומלאי רחמים השפוכים לריק.
אנו קוראים על תרועתם של הנאצים כשהם מאלצים כל יהודי הנמצא בצפרניהם לתפור לבגדו מגן־דוד צהוב. מפני העדר דרך אחרת לתת ביטוי לרגשותינו, אני שואל: כל היהודים באשר הם שם – למה לא ישאו הם אותו ציון, וכך נהפוך את כתם־הקלון לאות אחוה וגאון?
נוכח כל אלה, היש תקוה לעם ישראל? כן, אפילו לעם ישראל – זאת אמונתי וזאת תפילתי – יש צל של תקוה – איני אומר יותר – שאולי תקרה מהפכה במחשבת האדם. האנטישמיות תפסה ציבורים רבים במרירותה ובאלמותה שאין כמעט דוגמתן. בכל זאת יש לראות פה ושם עקבות ראשונים של ההכרה, שרדיפת עם ישראל היא רק רמז לתלאה הרבה יותר גדולה; שרדיפות אלו הן תכופות הסימן הראשון לרדיפות על שכבות יותר רחבות; ושאכזריות זו, עינויים אלה, שנאת־הדם ליהודים, לא יישארו לעולם ללא תגמול.
חשובה היא ההכרה בחוגים רבים שאפילו אחרי ירידת הנאצים לטמיון, הרעל שהפיצו ע"י תורתם יישאר קיים. אתה מזדעזע למחשבה, שדור שלם של גרמנים צעירים חונכו על ברכי תורת־הגזע הנאצית, שדברותיה הן לעג ושנאה לגזעים רבים אחרים. לאיזו תהום־המחשכים של קנאות ופראות הביאה כבר תורת־חלאה זו. אמנם כן, סכנת הנאציזם תישאר גם לאחר שהנאצים יחלופו.
וכאן אני מגיע לעיקר דברי: אם יהיה עולם חדש, הרי לא יקום מעצמו. עולם חדש זה לא ירד מן השמים אל תוך זרועותינו. לא נקבל אותו כמתנה מהAtlantic־Charter או מדברים אחרים שיצאו מפיהם של מר רוזבלט או מר טשרטשיל או מישהו אחר. העולם החדש יקום רק אם הם ואתה ואני, כגדולים כקטנים, כאן ובכל מקום, נתאמץ יחד ונפעל למענו בכל לבבנו ובכל מאודנו. לעולם לא יתהווה אותו עולם חדש, אלא אם כל אחד מאתנו יהיה חדור הרגש שהכל תלוי בו. רגש האחריות של כל יחיד ויחיד – זוהי עצם הדמוקרטיה וזו דורשת מכל אחד מאתנו מהפכה פנימית עמוקה.
כשמישהו אומר: “מי יתן ויבוא הקץ למלחמה, כדי שנוכל להתחיל בבנינו של העולם החדש” – הריני יודע שאיש זה אינו מוכן לעזור בהקמתו של העולם החדש. אמונה פשוטה זו בכוחם של בטויים כגון “בסוף המלחמה”, “נצחון הדמוקרטיות”, “העולם החדש”, אמונה זו בביטויים בלבד אין בכוחה להגשים את המטרות המוסריות העמוקות הממלאות את לבותינו ברגע זה כשסוער הזעם בכל זעפו. אפשר לחכות לקיומן של הבטחות אלו אך ורק אם אנו בעצמנו ממלאים אותן. אין לנו הרשות, אין לנו הסמכות להיות רק חוזי2 קץ ומסתמכים על נסים שישימו קץ לכל הפרשה הזאת הקודרת והעגומה.
בימינו אלה עולים על דעתנו אותם ימי האנדרלמוסיה שהביאו ליצירת האפוקליפסות. אנו בעצמנו חיים בעת צרה ומצוקה ולנו לא יקשה להבין איך ראו הם בחזון את היום ההוא שאלהים בכבודו ובעצמו בידו הגדולה רבת־ההוד והתפארת יתערב ישר וישים קץ־עולם לרשע ולפשע ולסבל־האדם. כלה כוח האדם לשאת את התלאה הנמשכת ללא־קץ. מלכות הזדון והרשע היא כה עצומה שהאדם חדל־האונים לא יוכל להתגבר עליה. האדם לבדו לא עמדו בו הכוחות להביא לנצחונו של הצדק. ולכן בטוחים בעלי האפוקליפסות, שרק על־ידי מעשה ישיר מידו רבת־החסד של אל עליון תושמדנה השחיתות והתלאה.
התגלויות אפוקליפטיות כאלה הן ברובן כעין ביטולה של ההיסטוריה. לפיהן ההיסטוריה האנושית היא כה רעה ביסודה, שלא תוכל לשמש כלי ואמצעי להגשמת המטרה האלהית. הן שואלות: מה הם מאורעות ההיסטוריה? לא כלום, מלבד סימנים לעולם מיושן, רקוב וטמא, שהאלהים בחסדו הגדול יחריבנו ובמקומו יברא עולם חדש, תקופה חדשה, אדם חדש – ועכשיו, מחר, יתחיל עולם זה, או בזמן אחר קבוע ומחושב מראש, או “ביום ההוא”…
אך לא כן היא הגישה הרגילה של היהדות זה מאות בשנים. היא מאמינה באמונה שלמה במטרה המוסרית של ההיסטוריה, אותה מטרה שהאדם בעצמו חייב ומסוגל להגשימה. בני־אדם, אנחנו העבדים המשועבדים למטרה מוסרית זו, אנחנו הפועלים בכרם רחב־הידים עתיק־הימים, יודעים שלב האדם הוא רע ונתעב, אך לב זה בכוחו לשאוב כיבוש־היצר ומים חיים מתוך המקורות הלא־אכזבים של אמונתו. כוח השכל של האדם, כוח תבונתו לקוי הוא, אולם כוח זה הוא אחד מכלי־השרת הראשונים והנשגבים ביותר שזכה בו האדם. מהנביאים, מהמשוררים, מהקדושים עלינו לשאוף את רוח־הקודש. אך חזונם לא יהפוך מציאות על־ידי חסד־אלהים בלבד. ההיסטוריה הישראלית ארוכה מאוד והיא המורה עד האינסוף. עלינו לחיות ולעבוד ולתכן תכניות מתוך ההנחה שאנו בעצמנו נושאים את האחריות ליום המחר. כמו לרוח־חיים זקוקים אנו אף לחסד עליון. אך מהי הדרך נלך בה למען נראה את עצמנו ראויים לכך? אם בחיינו היום־יומיים הקשים ועמוסי הבעיות נספיק לארגן את עצמנו ואת צבורנו כמשטר חברתי מבוסס על הציוויים המוסריים, מורשתנו מימי־קדם – “חסד, משפט, וצדקה בארץ”.