¹אנשים צעירים שואלים, כיצד אפשר להמשיך ולומר שעתיד להוולד אולי עולם משובח יותר מתוך מלחמה זו. תוצאותיה המכזיבות של המלחמה הקודמת, שרבים תלו בה תקוות מרובות, יש בהן כדי לשמש אזהרה מפני תקוות מופרזות כיום.

תשובתי היא, שאין בטחה כלל שאמנם יוולד עולם משובח יותר, אלא שיש אפשרות לכך, והאפשרות תלויה בכף־המאזנים. דומה, כאילו עצרה ההיסטוריה את נשימתה כדי לראות לאיזה צד תכריע הכף.

דבר זה תלוי בתוצאת שתי מלחמות, – זו שבחיות־הטרף הטוטליטריות וזו שבאינטרסים הפרטיים של השליטים בעמים הדימוקרטיים. הנצחון במלחמה שניה זו בחזית הפנימית חשוב לגבי השלום כנצחון במלחמה בהיטלריזם ובפשיזם. אם לא ננצח בחזית הפנימית, צפויה לנו עוד מלחמת־עולם, ואולי בקרוב.

הקרב בחזית הפנימית דורש קרבנות שאינם נופלים הרבה מהקרבנות שבשדה־הקרב נגד הנאציזם. כל עוד נמשכת המלחמה האיומה לחיינו ולחרותנו, אנו מוכנים כמעט לכל קרבן. אנו מקבלים ברצון את צמצום זכותנו לבזבוזים ולהתנהגות ככל העולה על רוחנו. רוצים אנו להגשים את העיקרון הדימוקרטי של השויון עד תומו, לישא בעול שוה. אנו חשים בכל נפשנו שמוטלות עלינו גם חובות ואין לנו זכויות בלבד. האפשר יהיה להמשיך בהתרוממות־נפש זו גם בימי השלום הבאים? עלינו להשיב בחיוב על שאלה מוסרית זו, אם אין אנו רוצים להתגלגל חזרה אל תוך התהום.

אנסה לעמוד היום על שלוש בעיות מוסריות של הדימוקרטיה. האחת, הצורך ליתן מוטיב חדש למשטר המדיני והכלכלי בארצות הדימוקרטיה; השניה, ההכרח שזכויות לאומיות תהיינה כפופות לצרכי השלום הבין־לאומי; והאחרונה, המקורות מהן תשאבנה הדימוקרטיות את הכוח המוסרי הדרוש להן. חשוב לדון בבעיות כאלו בעצם ימות־המלחמה ולא לדחותן לתקופה הערטילאית המכונה “אחרי השלום”. סגן־הנשיא וואלס הזהיר אותנו ש“במעשים שאנו עושים עתה יום־יום, אנו כותבים את תנאי השלום”.

 

א.    🔗

באספה הלאומית הצרפתית בשנת 1789, וגם כשנוסחה הקונסטיטוציה היעקובינית בשנת 1793, הוצע שתהא הצהרה לא רק על זכויות האדם, אלא גם על חובותיו. הצעה זו נדחתה.

זה מכבר הגיעה השעה שהצהרה זו על חובות אדם לאדם ועם לעם תהווה חלק חיוני של המבנה המדיני והסוציאלי של הדימוקרטיות.

במהפכה הצרפתית נוסחו ניסוחים שונים על זכויות האדם. בניסוח הראשון תפסה מקום בראש זכות החירות ואילו בחוקה היעקובינית משנת 1793 ניתן מקום בראש לזכות השויון, וכתוצאה ישירה מהדגשה זו על השויון בא סעיף 21 של אותה חוקה: “החברה חייבת לכלכל את האומללים שבאזרחיה או ע”י הספקת עבודה או ע“י הבטחת אמצעי קיום לאלה שאינם יכולים לעבוד”.

כך עמדו כבר לפני מאה וחמישים שנה על אחת הבעיות העיקריות שעומדות גם בפני הדימוקרטיות של היום.

עמוקה היא הטרגדיה ששרשה בעובדה כי עיקרון זה של השויון לא נכלל לפני ק"ן שנה בתוך המבנה המדיני של צרפת ושל כל הדימוקרטיות. העיקרון ההפוך, של laissez faire, ניצח ובשם החירות דוקא. התוצאה היתה משטר שהגיע אמנם להישגים נפלאים בייצור, אלא שמאידך הביא לירידה מוסרית שאין כמותה. בין הסימנים המובהקים להתפוררות מוסרית זו הוא, כשמיליונים של צעירים וצעירות בעלי כוח ורצון לעבודה, מחפשים עבודה ואינם יכולים למצאה ונאלצים לבלות את מיטב שנותיהם בעצלות ובחוסר כל שמחת יצירה.

לפני ימים מועטים קראתי בעיתונים קטע מתוך הצהרה על המדיניות הכלכלית שנוסחה על־ידי מאה בעלי־תעשיה מראשי החרושת באנגליה. הם אומרים: “כל משטר תעשייתי שאינו מביא בחשבון את המוטיב של הריוח הפרטי, מפסיד חלק חיוני מהכוח המניע שבו”.

התשובה על כך היא שהחברה יכולה להתקיים יפה מאוד, אם מוותרים קצת על מוטיב זה ואם לכל העם יוענק יותר שויון וצדק.

משטר זה המבוסס על המוטיב של הריוח הפרטי איפשר למספר מצומצם של אנשים להשתמש בכל מיני אמצעים כדי לצבור הון לטובתם ולתועלתם הם. לאלה שוב איפשר ליצור כל מיני מונופולין ובאמצעות כוחם הכלכלי המשותף לשלוט על חיי העם. משטר זה לא הטיל על אנשים אלה חובות סוציאליות שוות־ערך לטובת המון העם. אמנם, אחדים מהם יסדו קרנות חנוכיות וסוציאליות עצומות ותרמו לטובת מפעלים מועילים, אך זה היה תלוי רק ברצונם הטוב. ואף־על־פי שחלק מסויים מרווחיהם הוחזר למדינה זעיר פה זעיר שם, שלא ברצונם אלא באמצעות חוקות המסים, מה שנשאר ברשותם הוא רב מדי, והמון העם נשאר באבטלתו או בעניותו.

אם רוצה החברה הדימוקרטית באמת לאפשר לכל האוכלוסיה לחיות חיים טובים, לא תוכל עוד להרשות שהמוטיב של הריוח הפרטי ישלוט בחברה זו. אנשים השואבים את כוחם המניע מהריוח הפרטי אינם ראויים לשלוט בדימוקרטיה.

שטות היא לומר שהמוטיב של הריוח הפרטי הוא הכרחי כדי להניע את כוחו של האדם וכשרונו.

התבוננו־נא לרגע באיזו אוניברסיטה. המורה והחוקר אינו מחליט להתעסק במחקר ובהוראה לשם ריוח פרטי. הוא יודע למפרע שעליו להסתפק במועט. רוצה הוא אמנם שיהא לו כדי סידור ספריה לעצמו, מתן חינוך מתאים לילדיו ובטחון שלאחר מותו לא תישאר משפחתו עזובה. אף הוא יצרן, אף הוא מייצר ערכים, שכליים ורוחניים, והוא מוצא את שכרו העיקרי בשמחת היצירה. אין ספק שדבר זה היה חל גם על אנשי התעשיה אילו אזרו המוני־העם כוח מוסרי לעמוד על כך. ייצור מצרכים שיש בהם תועלת לחברה המחולקים ביושר בין כל אנשי החברה, יש בו כדי לתת סיפוק לכל איש גם בלא הכוח המניע של ריוח פרטי.

כדי להימנע מדיבורים מופשטים, נקח לדוגמה את ארץ־ישראל.

המוטיב של הריוח הפרטי הביא כעת לידי צבירת הון רב בארץ־הקודש, יותר אולי מבכל תקופה בתולדותיה הארוכות. לפי הודעה רשמית כבר הגיעו החסכונות בבנקים בלבד לכ“ה מיליון לא”י. יש בין בעלי־התעשייה בחרושת המלחמה שמרויחים עד מאות אלפים לא"י לשנה, ואפילו הפועלים המאורגנים מעונינים במחירים גבוהים, כי בדרך זו יקבלו את חלקם ברווחים אלו. אוצרות אלה מרויחים הם ללא כל מעצורים משפטיים או מוסריים. מלבד זאת רבה הפקעת־השערים במזונות ובשאר מצרכי־החיים. השוחד והשחיתות מגדילים את הרווחים יותר ויותר. כאן לפנינו הכוח המניע של הריוח הפרטי ללא מעצור.

מאידך, נאלצים רבים לחיות למטה ממידת מחייתם הדלה. שכרם תמורת עבודתם אינו מספיק אפילו לצרכיהם המינימליים. לפני ימים מועטים הגיעה לידי תעודה שהוכנה בשקול־דעת ובזהירות על־ידי מומחים בשרותים סוציאליים שבירושלים, ובה הובעה המלה “רעב” – סכנת רעב הצפויה למעוטי־הזכויות בחורף הזה.

האפשר לכנות אי־שויון איום זה בשם דימוקרטיה? האמנם נלחמים אנו כדי לקיים לנצח סדר חברותי ומדיני המרשה תנאים כאלה? כשאתה שואל שאלה כזו, מזכיר לך בעל־הרווחים הפרטי את עיקרון החירות, והוא מזדרז להשיב לך, שבדימוקרטיה יש לכל אדם הזכות להתחרות חפשית; הזכות לאגור נכסים לפי רוחו ולהשתמש בהם לפי רצונו; הזכות, הזכות, הזכות, והחובות – איהן?

יש בארצנו די כסף לסיפוק כל צרכי המוסדות הסוציאליים ובתי־הספר, וגם כדי פיתוחם, ואף־על־פי־כן ממשיכים אנו להתפרץ בבכי רב ולבקש נדבות מחוץ־לארץ. עתים נדמה לי שהתרופה תבוא לארץ־הקודש רק לכשתיפסק כל תרומה מחוץ־לארץ לצרכי שרותים סוציאליים ולצרכי החינוך. האם אין אלו חובות המוטלות על הישוב עצמו?

בירושלים עיר־הקודש ניתנת כל יום ארוחת צהרים לששת אלפים ילדינו. אולם היהודים בירושלים תורמים לכך את החלק העשרים בלבד. הרבה מילדינו מתגוללים ללא־חינוך. ובאשר לילדים ערביים, הרי אלפים מהם עטופים ברעב יום יום, ואלפים רבים נוספים אינם זוכים לקבל כל חינוך.

בארץ נמצאים כיום כמה מאות רבנים שבזמן האחרון מצאו פה מפלט להם ולמשפחותיהם. הרי לידיהם נמסרה כפקדון המסורת היהודית מדור־דור; וכאן מתהלכים הם כצללים, חיורים מסבל ונטולי כבוד, ועיקר כלכלתם הוא מנדבות המגיעות מחוץ־לארץ. מי שמעיז לבקש בשבילם אך קומץ קטנטן מהאוצרות שנצטברו כאן, מצליח לפעמים, אם הוא מתכופף די צרכו, לאסוף לירות מספר, שתמורתן דורש התורם הכרה בפומבי.

האוניברסיטה העברית מקבלת מהארץ הזאת 3500 לא“י לכסוי תקציבה העולה בשנה זו ל־130.000 לא”י. אין מחסור באנשים המשתמשים בכל זכותם להטיל דופי ולגלות מומים באוניברסיטה, בחבר עובדיה, בשעוריה ולימודיה. זכויות הרבה, והיכן חובות הצבור כלפי האוניברסיטה?

וכיצד מגיבים על כך אנחנו – הפרופיסורים, המורים, הרבנים, אלה השומרים על גחלת היהדות שלא תכבה? המורגש בבתי־הכנסת בוז למפקיעי־השערים ומגורשים הם מבוא בשעריהם? אדרבה, הללו עמודי־התווך הם. הכותבים הפרופיסורים ספרים ומחנכים תלמידים בבתי־הספר לשם יצירת עולם חפשי וצודק יותר? שתיקה כמעט מוחלטת בדוכן הדרוש ובקתידרת ההרצאה. פשוט יותר הוא להסתגר בהיכל־השן וליתן למפקיע־השערים חירות גמורה לצבּוֹר כוח כלכלי ומדיני.

ומאין צוברים עכשיו את הרווחים הללו? מתוך המלחמה בהיטלר, מתוך דמם ויסוריהם של מיליוני אחינו ואחיותינו, ואין בושה. אכן, שאננים אנחנו בציון.

לא, מפקיעי־השערים בימות מלחמה ובימות־שלום, בין אם הם שייכים לימין ובין אם לשמאל, אינם האנשים הראויים להכריע את גורלה של האנושות. אין לסמוך על הגינותם בהתחרות ולא על חסדם ומצפונם החברותי לאחר שצברו הון. מן ההכרח ומן האפשר לפתח משטר של חברה שבה תמסור המדינה את ייצור ההון וחלוקתו לא בידי רודפי הריוח הפרטי, אלא בידי אנשים החדורים אידיאות בלתי־אנוכיות של דימוקרטיה סוציאלית.

אנשים כאלה ישנם, ויש היכולת האינטלקטואלית לכך בארץ־ישראל כבכל מקום אחר. אפשר לראות את ההתחלות מכל צד, כאן ובחוץ לארץ. יש מדינות, ציבורים, חברות, אסכולות ויחידים בכל חלקי־תבל שמטפלים בבעיות אלו מבחינה עיונית ואף עיבדו למעשה תכניות בפרוטרוט בשביל עמים שונים. מחלת המשטר של ריוח פרטי זכתה לדיאגנוזה מדעית, והתרופות מוכנות לשימוש.

התשובות שניתנו להלכה ולמעשה אין צורך שתהיינה תמיד שוות. יש מקום רב לכל מיני שינויי־גוונים. העיקר הוא המוטיב המניע, שכל העושר שנוצר תהיה לו תכלית סוציאלית וייעשה נחלת הצבור ולא נחלת יחיד, ושכל העושר הזה יחולק ביושר בין כל בני הצבור. אם דבר זה יכול להצליח, כפי שהוכח בקבוצות קטנות, אין טעם למה לא יצליח בתחומים נרחבים יותר, צעד אחר צעד, עד שכל החברה, המדינה, אחוד העמים, יהיו מבוססים על כלכלה תכניתית של שפע המעסיקה את כל האזרחים והדואגת לחלוקה צודקת של העושר בין כולם.

מובן שדבר כזה לא יתרחש בן־לילה. אולם יש לכוון את המעשים לכך מעתה, בעצם ימי המלחמה. הכשלון הוא עד כה לא כשלון אינטלקטואלי, אלא מוסרי. כשלון מוסרי זה של הדימוקרטיות הוא שסייע להכשרת הקרקע להיטלר. האדם הפשוט, האדם מן העם יש לו הכוח לשנות את המצב אם רק יש לו הרצון לכך. ויש לשנותו לאלתר, בעצם ימי המלחמה. התנאי לכך הוא, שנהיה חדורים אומץ מוסרי לשרש את המוטיב של הריוח הפרטי ואת צוברי־הרווחים גם יחד. אולם לשם כך דרושה מהפכה מוסרית. מאין נשאב את הכוח לכך?

 

ב.    🔗

הרשוני־נא לדון עתה בצדדים לאומיים של הבעיה.

יש שמטילים ספק בזכות ובתועלת לטפל כאן, בארץ קטנה ונדחת זו, בענינים בין־לאומיים. זוהי העמדה שהובעה בבולטין מענין שנתפרסם כאן ע"י קבוצת סטודנטים בזמן האחרון. טוענים: “אחוד העמים? כן; אולם יתאחדו האחרים תחילה, ואחר־כך נצטרף אליהם”. הנוסח: “עשה אתה תחילה, ואני אבוא אחריך” הוא מעגל־הקסמים הידוע המשמש דרך להשתמטות. בטוחני שעמדה זו יסודה בטעות, ביחוד באשר ליהודים. עלינו מוטל תפקיד כפול, שאין בו מוקדם ומאוחר: להיות נאמנים כיהודים וגם לעבוד לשם עולם מתוקן יותר. תפקידים אלה משלימים זה את זה. למאמינים בדימוקרטיה אי־אפשר שיהא העולם חציו עבד וחציו בן־חורין. אנחנו היהודים מיטיבים לדעת מזולתנו, כי העבדות שבאנושות סופה שהיא סוחפת את החרות והתוצאות הן מלחמות ורדיפות, ואנחנו הקרבנות הראשונים והאחרונים של סדר בין־לאומי כזה. צריך שיהא ברור כי זכויותינו וחובותינו כיהודים אחוזות כשלהבת בגחלת בזכויותינו וחובותינו כבני־אדם.

תוצאותיו הנוגות של חוזה וורסיל היה בהן כדי ללמדנו מה בטלה המחשבה שחשבנו פעם כולנו כי מתן הסוביריניות הלאומית וההגדרה־העצמית הלאומית לעמים משועבדים בכוחו לשרש סבל לאומי, להשביע תיאבון לאומי ולהבטיח שלום בין־לאומי.

אירע ההיפך מזה. תיאבונן של המדינות הלאומיות החדשות היה ללא גבול, והן ששימשהו גורם ראשון למלחמה הנוכחית. נתאמתו דבריו המפורסמים של גרילפרצר: מהאנושות דרך הלאומיות אל החייתיותVon der Humanität durch) Nationalität zur Bestialität ).

כל עיקרו של המשפט הנאצי מיוסד על הראשוניות של האומה, על זכותו העליונה של עם־האדונים הגרמני. הם דחו את התפיסה העברית של צדק שווה לכל יחיד ולכל קבוצה ללא הבדל מוצא ואמונה. אולם השקפה נאצית זו על זכותו הראשונית של הלאום לעמוד מעל לכל חובה אחרת, אינה מיוחדת לגרמניה בלבד או למדינות הטוטאליטריות גרידא. נאצים לאומניים נמצאים בכל מקום.

הנה כדוגמה מאמר מן העתון Le Moniteurהיוצא לאור בקלירמון־פירן ושנכתב, לפי דברי המודיע, בידי הנאצי הצרפתי לאוואל עצמו. הוא מזהיר את מנהיגי הכנסיה בצרפת לבלתי התנגד לגרוש היהודים ואומר: “מצפונכם עורר בקרבכם רגשות שהם אמנם נעלים אבל מסוכנים, כי הם מעוררים את חמת העם ומספקים לאויבינו נשק נגד המדינה הצרפתית, נגד המהפכה הצרפתית הלאומית, נגד אחדותה הלאומית של צרפת”. נימוקו הלאומי יותר חשוב בשבילו מאשר קול המצפון האנושי. אחדות לאומית כזאת החוששת מפני מחאות הכנסיה נגד גרושם ורדיפתם של אנשים ונשים חפים מפשע, היא אחדות לאומית שאין לה זכות קיום. היא משביתה את שלום העולם, היא ראויה איפוא להישבר.

יתר על כן, הדימוקרטיות אינן יכולות לסבול מצב מתמיד של האימפריאליסמוס המסורתי שבו יהיו מיליונים של בני־אדם נתונים בשפלות של דלות איומה. הבוז הזה לחוש המוסרי נמשך דורות, ובדרך כלל בשם תרבות עליונה, וכל הזמן מלאו הכובשים את אוצרותיהם. אין להתפלא על ההצטברות העצומה של משטמה כמוסה ועל התפרצותה של זו עתה בשעת חירום.

שלום העולם יכול לקבל משען באימפריה רק אם האימפריה תהא מתוקנת ודימוקרטית, כלומר, רק אם האימפריות הללו תוכרחנה ליתן שויון כלכלי בצד בטחון מדיני לכל עמיהן.

 

ג.    🔗

אך כל זה לא יתרחש מאליו. זה יבוא רק אם מנהיגי העם ומוריהם ירדו מקתידראותיהם ויהיו חדורים חוש־היעוד ליצור את העולם החדש.

אולם מאין יבוא חוש־היעוד, וכיצד יעמוד ברעננותו ותביעתו? כאן, לדעתי, עיקר בעית הדימוקרטיה.

איני יודע תשובה מספקת לשאלה זו מלבד התשובה שניסתה הדת להשיב – אמנם לא תמיד בהצלחה. הדת מדברת על מציאות מעינות־איתן רוחניים שמהם יכולה האנושות לשאוב ולחזור ולשאוב תמיד כחות מוסריים חדשים לבקרים. בקדושי הדת חוש־היעוד עמוק ומתמיד ביותר.

לפיכך שומה עלינו במיוחד לבחון מחדש את מקומו החיוני של רעיון היעוד המוסרי ביהדות. כל חושי האורגניסם היהודי, זכרונו ודמיונו ההיסטורי כמו כיוונו המוסרי חדורים תודעה של מתן תורה מסיני, של שליחות מיוחדת לאנושות. מאות בשנים משמשים נביאי־ישראל מקור לא אכזב להתלהבות והתעוררות מוסרית בין העמים. האמונה החדשה שהאנושות זקוקה לה כל־כך יכולה גם היא לקבל שוב את קידושה מאותם הנביאים.

אם אנו אומרים שהיהדות היא דימוקרטית במהותה אין אלה דברי סניגוריה סתם. עם שלם על תולדותיו, עם ישראל ולא כנסיה, הוא האוביקט של היהדות, הוא החברה הנראית לעין שבה נאבק החוק המוסרי להגשמתו. הצו המוסרי מתאמץ לשלוט גם בדרך המלך וגם בכל קרן זווית של חיי העם הזה. כל אדם בעם צריך להיות חדור חוש־היעוד ולא המעמד של כהנים בלבד. העם כולו הוא המהווה את חברת הכהנים. “מי יתן כל עם ה' נביאים”.

הטעם היחידי לרעיון עם נבחר, שכה לועגים לו, הוא חוש־היעוד הזה, החובה הזאת להיות החלוץ בין העמים להגשמת חוקים מוסריים אלה בחיי הפרט ובחי החברה. איולת היא כשאיזה עם מן העמים אומר, כמו שנאמר בימי־קדם ובימינו, שהוא רם ונשא על שאר העמים בגזעו, בשכלו הישר או בכוחו הרוחני. לגבי עם ישראל כבר צווח הנביא עמוס: “הלא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, נאם ה', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר”. וזה אומר שאין שום הבדל בין העמים במהותם ובזכויותיהם. אבל יש אולי הבדל בחובותיהם; ואם נבחר ישראל – למלא חובותיו המוסריות נבחר. “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם”.

ברשותו של ישראל נמצא הקובץ הכי נשגב של החוקים המוסריים שנתגלו לאדם עד כה. אולם אבד לו לישראל לעתים תכופות חוש־יעודו. הוא נקרא עכשיו מחדש לשירות המיוחד הזה – להביא בחייו הוא את הראיות וההוכחות על מציאותו של אותו כוח על־אנושי שיש בו כדי לחזק את האנושות בהאבקותה לייסוד חברה מוסרית, קהיליה שיתופית של כל העמים.