1אב־הרחמים שוכן מרומים… הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהלות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם… וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך.
בשפת האמונה אפשר למצוא לפעמים ביטוי־מה לזעזוע האיום שעוד לא היה כמוהו ושהוא מרעיד עכשיו את האנושות כולה. התנ“ך הוא ספר זכרונות של משברים בחיי בני אדם ועמים, וכשהטילה האוניברסיטה העברית על עצמה את התפקיד ההיסטורי של הוצאת התנ”ך, הרי הדחיפה לכך אינה רק בזה שהתנ"ך נכתב בלשון העברית על־ידי עברים בארץ העברים, אלא בראש וראשונה משום שיש בו מן הישות הרוחנית שאנו זקוקים לה בימי פורענות אלה.
ואולם אם יעודנו הוא שהתנ“ך ישמש אבן־הפנה לקיומנו העברי, עלינו להכיר כי התפקיד שלפנינו אינו מן הקלים. “הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם”. התנ”ך הוא הוא הצור, צור חלמיש זה. מוסר התנ“ך קשה מאוד. אמנם אין עוד יצירה שופעת חן וחסד כפרקי התהלים במרביתם, ואין לך דבר המשרה חדוה איסתיטית כלשון התנ”ך. אך קודר ורב־נטל הוא המשא של התנ“ך בעיקרו – ישראל ואחרית הימים, תכליתה של ההיסטוריה, גורל האדם, והמלחמה המתמדת שהאדם לוחם עם החיה הטורפת שבתוך־תוכו. נושאו היסודי של התנ”ך הוא הכל־יכול עצמו.
עלינו להכיר ולדעת, כי התנ“ך אינו אך מפעל ספרותי נשגב או גם ספר תולדות ישראל. כוחו נובע מן העובדה שדורות האמינו, כי ספר זה הוא כתבי קדשנו, והשאלה שהייתי רוצה להציג היום היא, עד כמה אפשר גם לנו לראות בתנ”ך דבר ה'.
אנסה לתת תשובת־מה, שאמנם רבו בה הלקויים, מתוך עיון בדברי המוסר של נביאי ישראל. הבעיה שלפנינו היא בעיה מעשית חשובה מאד. למה ומדוע מקריבים מיליונים בני־אדם את חייהם על נצח המוסר הזה, מוסר המשפט והחסד? העובדה שהם מוכנים לקום כארי להגנת המוסר הזה, כמעט ללא היסוס ופקפוק, מראה מה עמוק חרותה מוסריות זו בעצם הוויתם. ואכן, מוסריות זו נלחמת על רוח־חייה על פני שדות הקרב, ואף בלבותיהם של מיליונים גרמנים ושל כל אלה הנתונים להשפעת ה־.Herrenmoral
ניטשה הביא את ה־ Herrenmoralשלו בנגוד למוסריות של היהדות והנצרות שהיא לפי דבריו.Sklavenmoral מוסריות־עבדים שפלה זו מקורה בגזע היהודים־ העבדים והיא כוללת את “האמונה ברחמים, הושטת־יד, מסירות לב, סבלנות, ענוה, ידידות ורעות”. ואילו ה־ Herrenmoralלעומתה נובעת מתוך “רגש של שפע, כוח העובד על גדותיו, השמחה של מתיחות גבוהה, הרגשת הבעלות על אוצרות המשתפכים בנדיבות הלב, לא מתוך חסד ורחמים אלא מתוך האימפולס שהוא התולדה של כל השפע הזה”2. Herrenmoralזו, המוסריות של החיה הארית הבלונדית, של האדם העליון כביכול, היות והיא הניגוד המוחלט למוסריות של היהדות והנצרות, לא תוכל להסתפק בפחות מעקירת המוסר של הנביאים והשמדת העמים, ולראש עם ישראל, הדבקים במוסר זה יותר מאשר בחיים עצמם.
מה היה אומר ניטשה ברוך־הכשרון לפיתוח היסודי שפיתח את ה־ Herrenmoral שלו האדם העליון היטלר? הרי ברנש זה מראה לעולם מה איומה באמת החיה הטורפת בתוך האדם, וכי חיה מודרנית זו נוראה לאין־ערוך מזו שלמדנו לדעת מתוך הספרות וההיסטוריה. החיה המודרנית היא מדעית, יעילה, והמנגנון של כל המדעים עומד לרשות פעולותיה.
עיטורים מכוערים אלה של Wissenschaft מעטרים את כל המבנה של הלך־מחשבה זה. בספר־יובל שהוצא בשנת 1941 לכבודו של א' הימלר דוקא, אומר Gauleiter אחד, היועץ המשפטי של ה־Gestapo:
“השמדת עמים והעברתם אינה סותרת, לפי נסיונות ההיסטוריה, את חוקות החיים, אם מוציאים את ההשמדה לפועל באופן יסודי וטוטאליטארי”3.
הנה לפנינו הכללה מופשטת שנקראת חוקות החיים כאישור ותוקף עליון המצדיקים השמדת עמים שלמים, אם אך עמים זרים הם ואם מעשה ההשמדה נעשה באופן יסודי, טוטאליטארי.
כל אחד מאתנו יודע שיש בתוכו מן החיה הטורפת. עצם המוסריות היא ההאבקות התדירה משך כל שנות־חיינו להכניע את החיה שבתוכנו ולהתהלך באור עליון וצח יותר. אך עתה, בימינו אנו, התחלנו להכיר מה עמוקות תהומות־המחשכים שבחית־האדם – הלא הן האכזריות עד היסוד, העדר כל חמלה, הרדיפות־על־נפש שעצם השעה הזאת עדה להן. הרע – כל מה שלמדנו עליו עד היום אינו אומר ולא כלום – הרע הוא כה ממשי, כה מוחשי ומלאה כל הארץ אימתו בכל עת ובכל שעה; הרע – מה איומים כוחו ותרועות־הנצחון שלו! בימים אלה קראתי ספר מצוין ע"ד האמונה של בעל־מוסר. ואך בקריאה בו מתעוררת המחשבה, שכאילו הרע יותר ממה שהוא רע בפועל ממש – כוח פחות או יותר סוביריני העושה את מלאכת השטן באנשים חיים – הוא משמש בעיקרו נושא לפלפול פילוסופי או תיאולוגי. כוח עצום זה אי־אפשר לך לעבור ולפסוח עליו על־ידי קריאתך אותו “פרינציפ”. הנוסחה “יצר טוב ויצר רע” ידועה היטב, אלא שבהיותה כתובה על גבי הניר הקר, הרי ויכוח זה נראה לנו כדבר שלא מעלמא הדין. היצרים האכזריים האלה שבאדם, שבתוכנו, סוחפים אותנו ומתגברים עלינו, מנצחים ומשפילים עמים. מחריד עצם ההיקף של הרע, מספר ההרוגים והמעונים; ונראה שריח הדם מגרה את תאבון החיה ליתר דם, והשיטות המדעיות של הרדיפות־על־נפש מעוררות את התאוה למכשירי־עינוי יותר ויותר זידוניים. ספר גדול על תולדות הרדיפות היה מכיל חלק גדול מדי על היהודים. אך גם בתולדות הרדיפות רבות־ההיקף אין למצוא דבר הדומה בהיקפו או בשחיתותו לרדיפות של השעה הזאת בשמה ובחסותה של Herrenmoral מדעית זו.
ברם, אפילו הגרמנים אינם אוזרים כוח להוציא לפועל פעלים ענקיים כאלה בלי סנקציה עליונה. רק מתוך אמונתם כי פעלים אלה הם באיזה אופן שהוא צו ממעל לשם תכלית יותר עליונה, יכלו הגרמנים המודרניים לאמץ כח זידוני כזה. הגרמנים המודרניים לוחמים את “מלחמת הקודש” שלהם כשהם מקודשים ע"י קדושת ה־ Herrenmoral, מורשת אלי אבותיהם שעודם מתהלכים ביערות הטויטוניים החשוכים.
אלים אלה או דומים לאלה, המולך ואחרים, נגדם התקוממו נביאי ישראל; ובחירת האל עומדת לפני בני־אדם כיום כמו אז לפני הנביאים. “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”. מובנה של הבחירה החפשית אצל הנביאים הוא, כי בן־אדם, או עם וחברת עמים, לא רק שיכולים אלא שמוכרחים לבחור, ולא רק בפעולה זו או אחרת עליהם לבחור אלא גם באל זה או אחר. במלים אחרות, תורת המוסר של הנביאים יש לה תוקף ואישור דתי. לפיהם המוסר שלך תלוי באלהיך, והמוסר שלהם, של הנביאים, נובע מטיבו ועצמותו של אלהי ישראל. “דרשו את ה' וחיו” נאמר ע"י אותו הנביא שאמר “ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”.
אך מאין מקבלים הנביאים עצמם את הסמכות לדבר בשם אלהיהם? איך ידעו שמשוחים הם להיות מבשריו ונושאי־דברו?
על זאת מספר כל נביא על פי דרכו הוא, והשאלה היא אם נוכל אנחנו לקבל את דבריהם. הנביא טוען שהוא מקבל את דברו ממעל דרך חושיו האישיים. כשאומר ישעיהו “רוח אדוני אלהים עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבש לנשברי לב, לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח־קוח”, הוא מתכוון בפועל ממש שהיד נגעה על פיו, ושהוא נשלח לבשר תורה זו. בשבילו הרי זה צו מחלט משמים.
ואמנם כן, למה לדרוש משפט ודרור לענוים ולאביונים, לנדרסים ולשבויים? אפשר שהצדק עם ה־Herrenmoral? כוח, תוקפנות, שפע, האדם העליון, הגזע השליט – אם מגשימים את אלה ביסודיות מספקת, שמא תספיק ה־ Herrenmoralליצור חברה יותר יפה שבה כל אחד יהיה טוב־מראה, חזק, ראוי להיות שליט? ולמה תדאג לחלשים ותגזול מזמנך למען נשברי־לב? הם משעממים ומפריעים לקצב המודרני, הדורש מבני־אדם להיות מוצקים ויציבים כפלדה, ולמה איפוא לא ייזרקו לגל־האשפה? למה לתת חופש לשבויים ולהאיר את דרכם של המתהלכים בחושך? יהיו־נא יותר פקחים שלא לעמוד בדרכם של התקיפים בהאחזם בסבך של המכונה החברתית. למה לתת למוסר העברי הזה לחדור כה עמוק בנפשך שאתה נכון בשעת הצורך לשלם בעדו בחייך? למה נעמול ליצור מדינה על יסודות הצדק של הנביאים ויחד עם זה לרככו על־ידי החסד של הנביאים? משום מה להתיחס ברצינות לדברי הנביאים “הלא אב אחד לכלנו”, ולשאוף למשפחה אוניברסלית של העמים? הנקל הוא לפעול ברוח זו של אחוה אנושית כשהחיה הלאומנית שואגת וזועפת?
ידוע שיש תיאוריות שונות על שורש המוסר. בכל אנציקלופדיה תמצא רשימה, ואין בדעתי, כפי שאין בכחי, לדון ולהכריע. בדעתי רק לומר אילו מלים בדבר שתים או שלוש מן התיאוריות האלה.
אומרים כי תורת־המוסר של הנביאים אפשר ללמדה מתורת־ההגיון וכי אפשר לגלות מוסר זה על ידי ניתוח מיטאפיסי. מובן, יש צורך חיוני להוכיח את המעלות של תורת המוסר שלנו לפי השכל הישר. ואולם תומאס הובס פיתח את ה“לויתן” הגדול שלו לפי שיטתו הצלולה וההגיונית, ובא לידי המסקנה שאין בחיים דבר־מה שלמענו אתה מוכרח להקריב את חייך. והמוסריות הניאו־גרמנית מסוגלת אף היא להסברה הגיונית ולביסוס פילוסופי. הווה בטוח, הפרופיסור באוניברסיטה הגרמנית כבר דואג לכך.
ואומרים, שקובעים את חוקי המוסר לפי התועלת החברתית. אין ספק, כמעט שאין לך מוסריות שאינה שואפת להחזקת החברה ולתיקונה. ואולם מבחן כל מוסריות הוא, איך היא פועלת בזמן משבר, ונביאי ישראל העדיפו שתפול המדינה, ובלבד שהעניים והדלים לא ייעשקו. “מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו?”. הם היו נתונים בתוך תוכם של המשברים המדיניים והמוסריים של זמנם. הם האמינו שההיסטוריה – פירור קטנטן זה של הזמן הבלתי־פוסק – ערך עליון לה בשל התפקיד שהיא מטילה על האדם וביחוד על ישראל להכניס לתוך תולדות האדם דבר־מה מן הנצח. ואף־על־פי־כן ניבאו על מפלת עמם האהוב להם מנפשם, והעידו שמים וארץ ושינוי מעשי בראשית לרעתם. “הוי המתאווים את יום ה‘, למה זה לכם יום ה’, הוא חושך ולא אור”.
ועוד, אין די לומר, כפי שפסיכולוגים אחדים אומרים, שהגאון המוסרי שווה ליתר הטיפוסים של הגאונות – נגינה, שירה, אמנות. אכן גם הגאון בשטחים אלה בא במגע עם איזו עצמות, איזו מהות או חיים יותר נעלים ועל־ידי זה הוא מביא גם אותך במגע אתם. אלא שבשאר הטיפוסים האלה של הגאונות אין דרישה מוחלטת לפעולות נוספות מצדך; ואילו הגאון המוסרי אינו מסתפק בהבאה לידי גילוי מה שהוא רואה ושומע. כאן לא המלה, לא התבנית, לא הסמל הוא העיקר, אלא הפעולה הנוספת המצווה עליך.
בכל פעולה שכלית, בכל הסברה הגיונית מגיעים לנקודה ששם מניחים הנחות על־סמך איזו אמונה שהיא; ואף בכל מעשה־יצירה אתה מגיע לאותה נקודה, שבה אתה נתבע למעשה־אמונה. כן, נראה לי, אנו מגיעים גם בשטח המוסרי לאותה נקודה, שממנה מוכרחים אנו לעשות את ה־,salto mortale קפיצה זו לתוך אמונה דתית. כשאני לעצמי, משוכנע אני מדבריהם של נביאי ישראל, שלא בבשר־ודם בלבד יימצא הצידוק למוסר שלהם, למוסריות שלנו; ואני משוכנע כי יש להאמין שביצירת המוסר הזה זכו להתקרב קרבה ממשית ליש העליון, לאלהי ישראל.
לנו, ילודי־אשה רגילים, לנו אין הסגולות והזכויות הללו. הדבר ממקור עליון אינו מגיע אלינו; ועל אף הפעלתם של כל כשרונותינו אנו עומדים כלפי קיר אטום חרשים ועוורים ונעדרי־תבונה מול פני הסבל והרשע.
אך הנה לפנינו בתנ"ך שורה נפלאה זו של גאונים מוסריים – ולא רק מחוקק יחידי – אשר יצרו את החוקים המוסריים שלנו והטביעו עליהם את חותם אישיותם. הם נתנו לתורת־המוסר את בטויה רב־הסמכות והכל־יכול. הם הם מקור־המקורות, שורש־השרשים, ראש־הראשים של האופי המוסרי שלנו וגם של שאיפותינו המוסריות כלפי האנושות כולה. ואם אנו מנסים לחיות את חייהם המוסריים של מורינו ורבותינו אלה, אין לראות בזה את קבלת מרותם של חוקים מוסמכים, אלא, להיפך, בחיים מוסריים אלה אנו מחפשים בעקבות הנביאים את היש העמוק והעליון ביותר, ותהא הקירבה בשבילנו מעורפלת ומלאה חידות. אכן, אם אנו מנסים בכל לבנו ומאדנו לפעול לפי תורת נביאינו בתנאים הקשים שבעולם רב־חתחתים זה, והקול שבפנים, קולם, מצווה עלינו להתנגד אף לידידינו ולהתייצב בפני כוח השלטון וקללות החברה; ואם נזכה להעיד עדות של אמת על האידיאלים של אחוה אנושית ולפעול ברחמים ולרתוח לכל מעשה אי־צדק – זוהי דעת אלהים שעליה דברו הנביאים. זוהי העבודה לאדון־הכל על ידי עבדו אשר אינו כורע ברך בפני שום בן־תמותה. זוהי החוויה המוסרית והרוחנית הגדולה ביותר בחיינו אשר מקרבת אותנו אל היש הנצחי, עד כמה שאנו מסוגים לכך בכלל.
ברצוני אך להוסיף אילו הערות על המסורת החיה שבאמצעותה עבר אלינו מוסר זה מדור דור. המסורת עצמה נפלאה היא כמעט באותה מדה כיצירת המוסר גופו. תשעים ושלש הבנות הללו בפולין – מקצתן מורות והאחרות שהתכוננו לתפקיד של מורות – שבחרו בטהרת המות על החיים בבית־קלון לחיילים גרמניים, קידשו את השם אך תמול כאותם רבבות הקדושים בתולדות עמנו. מסורת זו חיונית היא, מרתתת ופועלת בכל רמה של חינוך. תורת־המוסר של הנביאים היא היא שארית הפליטה שניצלה בדרך המסורת משיני הדורות, והמסורת מצדה היא שהיתה לכוח העז שסייע להצלת שארית העם. אנחנו נפדינו מעבדות מצרים, אנחנו העם קשה־העורף, ישראל משובה נצחת, שהנביאים יסרוהו ואף נחמוהו. אנחנו, הדור הנוכחי, הננו רק טבעת בתוך שרשרת־הנצח, ואחרינו יבואו דורות על דורות.
מסורת חיה זו היא קדומה מסיני: “ואברהם… כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט”. המסורת היתה לא רק צינור שדרכו נודעה התורה, אלא שימשה בית־יוצר לצרכים חדשים לבקרים.
אף בימי התנ"ך היתה המסורת פעילה ויוצרת. היא הרימה על נס את דוד נעים זמירות התהלים, בעל התשובה, מעל דוד שופך הדמים. החלק הראשון של ישעיה והחלק השני יש ביניהם מרחק של מאתים שנה לפחות. ואולם הדופק האמיתי של המסורת חיברם לספר ישעיה אחיד. “למודי ה'” – התלמידים האחרונים – הרגישו את עצמם חדורים המסורת האמתית של הנביא, וכך אמנם היו. אותה מסורת איפשרה למוסריות הנבואית לוותר מזמן לזמן על כמה ארחות־חיים ולשנותם, וגם לקלוט לתוך המוסר הזה את הגדלות המוסרית של כמה מנביאי הגויים, ובו בזמן נשארה המסורת נאמנה לעיקרה. רבבות “למודי ה'” משך הדורות פירשו, אהבו, תיקנו מחדש מסורת זו, והיא נשארה תמיד פתוחה לכל אדם בישראל: “הוי כל צמא לכו למים, לכו שברו בלא כסף בלא מחיר”. ממים חיים אלה אנו שואבים עד היום הזה.
במובן זה, איפוא, נסיתי לתת תשובת־מה על השאלה, עד כמה אפשר גם לנו לראות בתנ"ך את דבר ה'.
ארץ־הקודש וכתבי־הקודש מהווים יחידה בלתי נפרדת. בחסדי עליון ציון נשארה לפליטה לפליטי הגויים, ועל אף שה“שאר מעט מזער לא כביר”, היתה הארץ הזאת מחדש למרכז של יראת־השם ולימוד־תורה; ובה בשעה נעשים בארץ זו נסיונות, המושפעים מהאידיאלים של חברה שיסודה צדק. השמרנות של יראת־השם ולימוד־תורה, והקיצוניות החברתית אינן מתנגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו, ושתיהן נובעות מן המסורת של מוסר הנביאים. אחד מתפקידינו הוא למצוא את הגשר ביניהן. שתיהן ביחד מסמלות את תורת־המוסר ואת התעודה האנושית שנחקקה מבראשית במגילת הנביאים.
הרי משא נביאי ישראל לישראל בלתי נפרד הוא ממשאם לאנושות. “נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ”. זהו העבד האמיתי, העבד הנבזה של ה־Sklavenmoral. ישראל אי־אפשר לו לחיות ולחשוב אך ורק על ישראל, על אף המצאו בכור הענויים, ועל אף זאת שכמעט אין עוד בכוחנו להרים את ראשנו מפני רוב היגיעה והקלון.
והר ציון זה אוינו למושב לנו – נביאינו חוזים בחזונם את יעודו הנעלה ביותר: “ובלע בהר הזה המסכה הנסוכה על כל הגויים, בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ”.