לוגו
פתיחה ל"בעבודה"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה, לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מיָמים יָמימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רֵעים. מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה. מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של הַתְוָיַת מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי-הועידה, את שׂיחת-הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחרי נעילתה. והרי אנוּ מנסים.

קוּנטרס זה הנהוּ רק נסיוֹן. נסיוֹן לפתוֹח פּתח לכוּלנו: לציבּוּר וּלמוֹסדוֹתיו וגם ליחידים, לשוֹנים, להוֹלכי-משעוֹלים. לנוּ, למנַסים בּזה, אין כּל רצוֹן לנַסח, ליַשר את הזויוֹת, להקציע, ללטוֹש, לטשטש. “כּאלה הננוּ”. אלה הם הכּוֹחוֹת והתכנים הנגלים אשר בּתוֹכנוּ, בּתוֹך עוֹלם העבוֹדה, המצוּמצם וּמעוּט-הדמוּת, כּיוֹם. והנסתרים – ציפּיתנוּ לצמיחתם, להיגָלוֹתם. היש עתיד לנסיוֹננוּ, לתקוָתנוּ, כּי לא יֵצר לנוּ המקוֹם, כּי בּרשוּת-הרבּים שלנוּ יהיה די מרחב לכוּלנוּ, וכי הרוּח החיה תפעֵם אוֹתנוּ? הכּוֹחוֹת העתידים לבוֹא, העתידים להיגָלוֹת, להם הפּתרוֹנים.

לא נַשלה את עצמנוּ לחשוֹב, כּי משאָלת הוֹצאה זוֹ, המוּבּעת ונתבּעת קרוֹבוֹת מפּי חברים שוֹנים בּמצבים שוֹנים, היא כּבר צוֹרך “הכּל”. ואף על פּי כן אנוּ מנסים למַלאוֹתה, מפּני שאנוּ חשים בּחיוּניוּתה, בּעתידה.

ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע: מי ימשיך? הציפּיה גדוֹלה – והכּוֹחוֹת אינם. התוֹחלת מפַכָּה – והחיים כּלוּאים.

ויוֹצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לסַפּק את חזוֹן-הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אִתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזַכּוֹתנוּ.

יפו, כ“ב תמוּז [תרע”ח].