¹

דברך אל עם ישראל, זה לא מכבר, הוא היחידי שעד עכשיו נראה לי שאנו מחויבים להגיב עליו באופן יסודי. דברך דורש שנתפוס עמדה, וביחוד לאלה מבינינו שחשבנו את עצמנו כתלמידיך.

עלי להודות שיש מן מצדק בדבריך על יכלתם של יהודי גרמניה לעמוד, כפי תורתך², בפני זעם הבליעל של מעניהם שהם בלא צלם ודמות.

אלא איך ואימתי? על שאלות אלו אינך נותן תשובה. תאמר, אולי, שאין העינויים מצד הגרמנים ידועים לך במדה כזו שתוכל להציע את הדרך המעשית של סאטיאגראהא בשביל יהודי גרמניה. ואולם, אחד הדברים הגדולים בך ובתורתך היה שהצבעת תמיד בכל מקרה לחוד על הסכויים להצלחה מעשית אם ינהגו על־פי סאטיאגראהא. אבל ליהודי גרמניה לא נתת אותה העצה המעשית שרק אתה היית יכול לתתה מתוך נסיונך היחיד במינו. ואני שואל את עצמי מה היה יוצא להם ליהודי גרמניה שאליהם פונה אתה במלים כלליות גרידא ללכת בדרכך. אומרים שיש יהודים בגרמניה שכבר שאלו את עצמם איך ואימתי אפשר היה לנהוג כפי תורת סאטיאגדאהא ולא מצאו תשובה מעשית. התנאים השוררים בגרמניה שונים הם שנוי רדיקלי מאלה שבדרום־אפריקה או בהודו. אנחנו, שזכינו לחיות מחוץ לגרמניה, מחוייבים, כך נראה לי, להבין ולחקור היטב כל עצה שאנו עומדים ליעץ לאלה אשר בדמם ובבשרם נתקעו צפרני החיה ההיטלרית הטורפת.

אם תעבור על אותם המשפטים שבדברך המוסבים על מה שאתה היית עושה אילו היית יהודי גרמני, תמצא, נדמה לי, כי לא רק ליהודי אחד, כפי שאתה תובע, היה “אומץ הלב וכוח החזון” הדרושים לפי דבריך, אלא להרבה ששמותיהם נודעו לנו ולעוד הרבה יותר, שהעידו על האלהים שבקרבם מבלי שנדע את שמותיהם.

“הייתי טוען שגרמניה היא ביתי”. מעולם לא היה צבור קשור בכל נימי נפשו יותר מיהודי גרמניה בארץ גרמניה. אלפי הפליטים הנמצאים עכשיו בכל אתר אתר הם גרמניים באופן כה יסודי – בשכלם, בפסיכולוגיה שלהם, בדיבורם, במנהגיהם, במשפטים הקדומים שלהם ובהשקפותיהם, עד שאנו שואלים את עצמנו: כמה דורות יעברו עד שייעקר כל זה מן השורש? המקורות ההיסטוריים על יהודי גרמניה ידועים מימי הרומאים לכל הפחות, ואף אם במשך הדורות ההם עונו ונשחטו היהודים וגורשו כמה פעמים, חזרו אליה תמיד.

“הייתי דורש ממנו לירות בי או להשליכני לתוך הבור”. הרבה יהודים – מאות, אלפים – נורו. מאות, אלפים הורדו לתוך הבור. מה תוכל סאטיאגראהא לתת להם יותר? אני שואל את שאלתי בענוותנות יתירה, כי בטוחני שתוכל לתת תשובה קונסטרוקטיבית.

“לא הייתי מחכה לאחרים מבין אחי היהודים שישתפו פעולה אתי בהתננגדותי הבלתי־מזוינת אלא הייתי מאמין שהאחרים סופם שיעשו לאחרונה כמוני”. והרי השאלה המעשית היא: באיזה אופן יכולים יהודי גרמניה להראות את התנגדותם הבלתי־מזוינת? להראות את הסימן הקל ביותר על התנגדות כזו פירושו להרצח או להכלא במחנה־הסגר או להעלם בדרכים אחרות. מסלקים אותם כרגיל בחשכת הלילה, ומחוץ למשפחותיהם המזועזעות, אין הדבר נודע למישהו. היעלמם אינו מכה כל גלים על פני החיים הגרמניים. הרחובות אותם הרחובות הם, בתי העסק הם כמו שהיו, והתייר הארעי אינו רואה ולא כלום. השווה־נא מצב אלם זה עם הכרזה של שביתת־רעב אחת בבית סוהר אמריקאי או אנגלי, והרעש שזו מעוררת בקהל; הערך את זה מול אחד הצומות שלך, או מול התהלוכה שלך להוציא מלח מן הים, או ביקורך אצל משנה־המלך. הרי אז כל העולם כולו רשאי להקשיב לדבריך ולהיות עד־ראיה למעשיך. כלום לא היה כל זה אפשר רק הודות לעובדה שעל אף כל הרעות שבאימפריאליזם הבריטי, אנגליה היא בכל זאת ארץ דמוקרטית, בעלת פרלמנט ובמדה מרובה ארץ של חופש הדבור? ובגרמניה הטוטאליטרית ספק גדול הוא אם אפילו אתה היית יכול למצוא את דרכך אל דעת הקהל. מכבים את חיי האדם ככבות פתילה של נר ואין רואה ואין יודע.

“אם יהודי אחד או כל היהודים היו מקבלים עליהם את הקווים שאני מציע אי־אפשר שגורלם היה יותר רע מגורלם עכשיו”. וודאי שאינך רוצה לומר בזה, שאותם היהודים שאפשר יהיה להם פעם לצאת מגרמניה גורלם רע כמו אלה שמוכרחים להשאר שם. אתה משתדל להפנות את תשומת־לבו של העולם לפראוּת שלא־תאומן נגד כל היהודים בגרמניה בגלל הפשע של “צעיר אחד – צעיר מטורף על אף אומץ־הלב שלו”. ואולם אין כל ספק כי אילו צעיר אחד בגרמניה היה עושה את הנסיון הקל ביותר להתנגדות בלתי־מזוינת, ולא כל שכן כל הצבור היהודי בגרמניה, היו מתיחסים אל נסיון זה כאל פשע לאין ערוך גדול יותר, והיו חוזרים ונוקמים בצבור היהודי באכזריות איומה יותר וביתר שאת.

“הענויים שהם מקבלים עליהם מרצון יתנו להם כוח פנימי ושמחה”. מתפלא אני שלא הפנו את תשומת־לבך לכך, שהיהודים הגרמניים שנשארים נאמנים ליהדות – והם הרוב הגדול – חדורים כבר במדה מרובה אותו הכוח הפנימי והשמחה הבאים מתוך סבלם על האידיאלים שלהם. מאידך, הרי לפניך “הבלתי אריים” האומללים שבעורקיהם נוזלים שיירים של הדם היהודי ושחונכו כנוצרים גרמניים – דוקא עליהם יש לרחם, כי הרי הללו סובלים יסורים ואין הם יודעים על מה. ביניהם יש כאלה שחונכו לבוז ליהודים וליהדות, ועתה הם צריכים לקנא בעצמתו הנפשית של עם בזוי זה ויהדות נתעבת זו אשר נראית להם כסיבה לסבלותיהם. כמה גדולה הטרגדיה שלהם!

ואשר לעם ישראל – איני יודע אם תמצא היסטוריה של קדוש־השם עמוקה וגדולה יותר. תמצא קיצור של היסטוריה זו באנציקלופדיה היהודית שיצאה לאור בניו־יורק לפני דור שלם. תקח־נא רק את גרמניה, וודאי שתתענין לשמוע על מסמך אחד שניצל ונשאר לנו מימי־הבינים. המסמך הזה נקרא ה“ממרבוך של נירנברג” – אותה נירנברג של החוקות האנטישמיות של היום, אותה עיר שבחדשים האחרונים הרסו את בית־הכנסת שלה וגזלו משם פרוכת של ספר־תורה מהמאה הט"ו ונתנוה מתנה לשד הראשי של העיר ההיא.

במממרבוך זה נמצאת רשימה של מקומות ששם שחטו את היהודים משך מסעי־הצלבנים משנת 1096 עד 1298. נרשמו בספר באופן כרונולוגי כחמשים שחיטות כאלו, ועוד ששים וחמשה דפים גדולים מכילים את התאריכים ואת המקומות יחד עם השמות של אלה שקדשו את השם ברבים משנת 1096 עד שנת 1349. עיין־נא במאורע־הדמים שאירע ביום אחד באותה נירנברג, בערב שבת, כ“ב באב ה’נ”ח, יום א' באוגוסט 1298. שש מאות עשרים ושמונה גברים, נשים וטף – כולם נקובים בשמותיהם – משפחות שלמות, זקנים עם צעירים, חזקים וחלשים, רבנים ותלמידי־חכמים, עשירים ודלת־העם – כולם נשחטו ביום ההוא, הומתו מי באש ומי במים, מי בחרב ומי בחניקה או בפריכה על הגלגלים. בקומות אחדים שחטו הזקנים את הצעירים ואחר־כך שמו קץ לחייהם.

באיספניה ובפורטוגליה ששם נתנו ליהודים את האפשרות להמיר את דתם – מה קרה בדרך כלל בערים הנגועות? שליש אחד בערך המיר את דתו ושליש הספיק להמלט, ותמיד נשאר שליש אחד לכל־הפחות אשר קיבל על עצמו את עול היסורים, ועל שפתות המעונים רחפו תהלות לאל וליחודו. הספרות העברית היא במדה מרובה ספרות מרטירולוגית. התלמוד שנתהווה משך אלף שנה נוצר על־פי־רוב בתקופות של ענויים וגלות וקידוש־השם, ובתוך התלמוד מצויים ויכוחים, מסורות ותקנות על חובת היהודי להעדיף מות־קדושים על “עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים”. סידור־התפילות שלנו מלא קינות שבהן מספידים משוררי הדורות ומוריהם את נשמותיהם של הקדושים מדור דור.

אם יש דור בעולם שהיה דור אחרי דור עם של אי־אלימות – הרי זהו עם ישראל. סבורני שהעם הזה אינו זקוק להוראה על נאמנות לאלוהיו ועל הצורך לשאת ולסבול על קידוש השם.

ובאשר לך – הדבר החדש והגדול היה, נדמה לי, לא רק שהרימות את אי־האלמות על הנס כעיקרון השליט על כל החיים כולם, כדתיים כחברתיים וכפוליטיים, אלא שיצרת בצד העיקרון הזה גם את הטכניקה המעשית בשביל שיחתך עם העליון על עליונים, וגם בעד מלחמתך למען עולם של צדק וחסד ויראת־הכבוד בפני כל הנברא בצלם, אף בפני המנודה השפל ביותר. כדי לעזור ליהודי שיתרום לאנושיות, נוסף על תרומתו בעבר, גם “את התרומה העליונה בה' הידיעה, של מעשה אי־האלימות”, היית צריך לא להטיף לו מוסר שיקבל עליו את היסורים מרצון, כי אם להורות לו את דרכי הטכניקה המעשית של סאטיאגראהא.

תצדק אם תאמר, שצריך שימצא יהודי שיעשה זאת. ואולם אין לנו מנהיג דתי ופוליטי שאפשר להשוותו אליך.

יודע אני, שנוסף על אי־האלמות יש בתורת סאטיאגראהא עוד יסודות והם אי־השתוף עם הממשלה, הוותור על רכוש פרטי, ואף הבוז למוות.

עם ישראל מחבב ומשבח את החיים ואין הוא קורא בוז למוות. בתורתנו (ויקרא ה', י"ח) נאמר: “את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם אדם וחי בהם”, ומפרשים: ולא שימות בהם. ומשום כך שואל אני לפעמים, אם עם ישראל מתאים לתורת סאטיאגדאהא. ואשר לרכוש הפרטי, הלא טבעי הוא שפליטי גרמניה רוצים לקחת אתם חלק מינימאלי של רכושם, שלא יפלו למשא על אחרים. בטוחני שהיית מוצא סיפוק בראותך פליטים רבים אשר בגרמניה ידעו חיי עושר ותרבות, איך הם מסתגלים בלא תלונות ולפעמים גם בשמחה לחיים חדשים ופשוטים בארץ־ישראל ובמקומות אחרים, מהם בשדה ומהם בעבודה שחורה בעיר.

אבל בנוגע לאי־ השתוף רוצה אני לשאול אותך שאלה חשובה.

בשם ועידת אוויאן למען הפליטים מעבדים עכשיו חוזה עם הממשלה הגרמנית ולחוזה הזה אין בפי כינוי רך יותר מאשר זדון. הפרטים עוד לא נודעו, אולם הקווים הכלליים הם כנראה כאלה: הממשלה הגרמנית תפקיע את כל הרכוש של יהודי גרמניה והיהודים צריכים להרחיב את מסחרה של גרמניה עם מדינות־חוץ וגם להמציא לגרמניה ולוטה זרה נוספת, ותמורת כל אלה יתנו למספר קבוע של יהודים לצאת מגרמניה בכל שנה במשך מספר שנים. לפי התכנית יימכרו ניירות־ערך של בנק מיוחד העומד להיוסד לשם יציאת האומללים. איני יודע אם הכוונה היא שגם ממשלות תקנינה ניירות־ערך כאלה. על כל פנים יפנו לעולם היהודי לקנות אותם.

והרי לפניך הדילמה: אם אינך קונה, שום יהודי לא יספיק להמלט מבית־הסוהר רב־הענויים הנקרא גרמניה. ואם תקנה, הרי אתה נעשה שותף לממשלה ההיא, ואתה משתתף במקח־וממכר של בשר ודם יהודי בשוק העבדים החדיש ההוא לפי האופנה המודרנית ביותר. אני רואה לפני כאן בירושלים ילד קטן ועליז שבא מגרמניה, וגם אחיו, גם אביו, גם זקנו. “מי שמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”, זוהי בין מימרות היהדות השגורות ביותר. לא לקיים, לא להציל נפש אדם? ומאידך להיות שותף לשלטון הרשע והחשכה? אנא, אם יש תשובה בפיך, הגידה ונשמע. אתה נוגע בצד חיוני של כל הבעיה כשאתה אומר “אם בכלל יש להצדיק איזו מלחמה בשם האנושיות ולשמה של האנושיות, הרי מלחמה כזו נגד גרמניה כדי לעצור את רדיפות ההפקר על גזע שלם, המלחמה ההיא תהא צודקת לגמרי. ואולם איני מאמין באיזו מלחמה שהיא. ולכן הויכוח על דבר ההן והלאו של מלחמה כזו הוא מחוץ לאופק ולגדר שלי”.

ודווקא בנוגע “להן וללאו של מלחמה כזו” אני מבקש לקבל הדרכה ממך. שאלה זו מדריכה את מנוחתי ובטוחני שיש הרבה כמוני. אף אני כמוך איני מאמין באיזו מלחמה שהיא. נשבעתי שלעולם לא אשתתף במלחמה. והרימותי את קולי לשם הפציפיזם גם במשך המלחמה העולמית ושיתפתי פעולה עם כמה אנשים ששמותיהם ידועים לך. המלחמה ההיא הביאה לנו את ה“שלום” של ורסייל ושלטון הרשע של היום. ואולם על הפציפיזם שלי עובר משבר לבלי־רחמים. שואל אני את עצמי: אם אמריקה אנגליה וצרפת תימצאנה במלחמה נגד הבהמיות של היטלר – מה עלי לעשות, מה עלי להורות? מלחמה זו בכוחה להרוס חלקים גדולים של חיים צעירים בעולם, ולהכריח את אלה הנשארים לחיות כפראים. ואולם באשר אלי יודע אני שאתפלל בכל לבי ובכל נפשי למפלתה של אי־האנושיות ההיטלרית, ולכן הייתכן שאעמוד מן הצד ואתן לאחרים ללכת לקרב? במלחמה האחרונה התפללתי אחרת – למען השלום בלי נצחון ובלי מפלה לאיזה צד שהוא.

התשובה שניתנה על ידי רומן רולאן ב־1935 בספרו הקטן “Par la révolotion la paix” היא לכאורה שבעוד הוא כיחיד ממשיך לסרב לשאת את כלי־הזיין, באותו הזמן יעשה כל מה שביכלתו לעזור לצד הלוחם שלו (במקרה זה, רוסיה הסוביטית) שיגיע לידי נצחון. קשה לומר שיש סיפוק בתשובה זו

שואל אני את עצמי מה היו רגשותי אילולא הייתי יהודי. האם הרשעות ששמה היטלר היא באמת כה עמוקה כפי שהיא נראית בעיני יהודי? מזכיר אני את הארגומנטציה נגד גרמניה משך המלחמה העולמית ההיא ואז לא האמנתי בארגומנטציה זו. היא היתה כמעט אותה ארגומנטציה שאנו מביאים נגד גרמניה ההיטלרית של היום. אולי מזעזעים אותי יותר מדי העינויים של עמי אני? ואולם, לפי עניות דעתי היהודי מרגיש את אי־הצדק בנימי־נפש רגישים יותר מהלא־יהודי הרגיל, ולכן אני ער קצת יותר לתוצאות הרעות בשביל האנושיות כולה של הרשעות ההיטלראית המטורפת. היהודי, המפוזר והמפורד, הוא החלוץ הראשון וגם האחרון שסובל מההתנפלויות על האנושיות בכל תקפן. מתוך כמה טעמים היסטוריים הוא הוא הנוח ביותר מבין כל העמים להיות השעיר לעזאזל. אני אומר כל זה כדי להגיע למסקנה, שאם היהודי נתעורר במדה כזו נגד השיגעון ההיטלראי תוכל להניח שהתרגשותו והתמרמרותו זו מבוססות לא רק על הפגיעה האישית בו כיהודי, אלא, ובעיקר, על הערכתו והרגשתו את הרע שמן ההכרח לראותו פנים אל פנים.

אם תטרח לעבור על החוברת הקטנה הרצופה פה – “חברות בימי המלחמה” שהוצאה על־ידי (ב־1936), תווכח שאני מאמין באמונה שלמה שאין במציאות מלחמה של צדק. המלחמה של מחר “למען הדימוקרטיה” או בשמה של סיסמה נשגבה אחרת תהיה נעדרת הצדק והממשיות כמו המלחמה של אתמול “למען הצלת הדימוקרטיה”. כדי ללחום את המלחמה הבאה תיהפכנה המדינות הדימוקרטיות לטוטליטאריות. אפילו המלחמה נגד ההיטלריות איננה מלחמה של צדק, כי כולנו חטאנו, כמנצחים וכמנוצחים של המלחמה ההיא, ובעוונותינו, בגלל חוסר רחבות־הלב והעדר נכונות לעשות שלום מתוך ויתורים, הצליחה החיה ההיטלרית להרים את ראשה. אפילו על דפי הממרבוך של נירנברג כתוב: “בעוונותינו הרבים” באה עלינו שחיטה זו וזו. אין במציאות דבר כמלחמת עמים למען הטוב. את הטוב חייבים להשיג על־ידי אמצעים אחרים לגמרי.

ואולם המלחמה נגד הרע?

אילו הכריזה הרשעות ההיטלרית מלחמה נגדך מה היית עושה, מה תעשה? התוכל להמנע מלבחור בין הרעות – בחירה בין הקפיטליסמין, האימפריאליסמין, המליטריסמין של הדימוקרטיות במערב ובין הדת ההיטלרית? האם תוכל לפקפק מה הוא הרע מבין שני אלה? ובכן, הלא הבחירה הכרחית לחלוטין! אני נמצא במצב המדאיב הזה שאני מתחיל לומר לנפשי, כי אם היטלר זה יכוף את מלחמתו עלינו, מוכרחים אנו להתיצב כנגדו. בשבילנו תהא המלחמה ההיא לא מלחמה צודקת, או, כפי דבריך, מלחמה בת־הצדקה, אלא מלחמה הכרחית. מכיון שברירה אחרת לא נשארה לנו, מלחמה נגד היותר רע. או שמא יודע אתה על ברירה אחרת?

הארכתי במכתבי יותר מדי. אבל בהסמכי על סבלנותך ברצוני להמשיך ולומר מלים מספר על ארץ־ישראל.

אני מעמיס עליך עוד חוברת משלי “כמו כל הגויים?”, ואני מפנה אותך לעמ' 14 ־ 15 ואחר־כך לעמ' 29 ־ 32. בעמ' 31 תמצא שאמרתי, כי עלינו להתגבר על המכשולים בא“י “ע”י כל כלי־הזין של התרבות חוץ מאשר פגיונות… כלי־זין של אחוה וידידות”; ובעמ' 32: “היהודי אינו צריך לרצות או להאמין במולדת יהודית שאפשר היה להקימה ולהחזיקה לאורך ימים רק על אפם וחמתם של העם הערבי והעמים המושלמים”.

יש יהודים המצדדים בדעות אלו ומביטים בחשש על המנדט, משום שבהתאם לדבריך “אין למנדט סמכות אלא כתוצאה מהמלחמה האחרונה”. בנאום שנאמתי בניו־יורק במאי 1919 (בחוברת הראשונה עמ' 60) אמרתי: “ארץ־ישראל, כך אומרים, עומדת להנתן לעם ישראל. לפי דעתי אין שום זכות לשום ועידת שלום לתת איזו ארץ שהיא לאיזה עם שהוא ואפילו לא את ארץ־ישראל לעם ישראל. אם ההגדרה העצמית היא עיקר אמיתי לגבי עמים אחרים, היא גם עיקר אמיתי לגבי עם ישראל… אם אנו דימוקרטים אמיתיים, אנו צריכים להיות דימוקרטים גם בחיי היהודים. התחלותינו החדשות בארץ־ישראל סובלות מהעול של המתנה הזאת”.

אך הדבקות של עם ישראל בארץ־ישראל עתיקה כימי התנ"ך. ולא היתה אף תקופה אחת שבה לא הובעה דבקות זו לכל עמקה, וכמו שיודעים עכשיו מתוך חפירות ארכיאולוגיות ומסמכים המוצלים מתוך גניזות, לא היה שום פרק־זמן שבו נעדר לגמרי ישוב עברי מהארץ.

בחיי היהדות ובחיי עם ישראל יחסר תמיד גורם יוצר חיוני, אם לא יהיה לעם הזה מרכז רוחני בא"י. אמנם, כפי שההיסטוריה מוכיחה, שני אלה, היהדות וישראל, יכולים להתקיים בלעדי המרכז, ואולם מעולם לא פסקו היהודים מלהרגיש את הכיסוף הנפשי העמוק למרכז זה או מלנסות ולחזור לנסות ליצור אותו מרכז בארץ־ישראל. בשביל עם ישראל מרכז רוחני ודתי כעין זה מן ההכרח שיהיו לו התארים של בית לאומי. עם ישראל אינו דומה לכנסיה הקתולית שבשבילה ה־ecclesia עצמה היא בעלת הסמכות העליונה. היהדות היא יחידה במינה בזה שהיא שואבת את האבטוריטה העליונה שלה מתוך החיים של העם – סבלותיו, שאיפותיו ומסורותיו – ומתוך התודעה האלהית של העם הזה, שהוא מורכב מילודי־אשה רגילים, מבני־אדם המוכרחים לעבוד קשה יום־יום למען קיומם. מטעם זה אי־אפשר שהמרכז היהודי יורכב מרבנים ותלמידי־חכמים גרידא. כדי שימלא את תפקידו האמיתי צריך שהמרכז היהודי יהיה מטופל בכל הבעיות ובכל האפשרויות שנובעות מתוך החיים עצמם. מי כמוך יודע, שהחיים מתבטאים בצורות שונות – פוליטיות כחברתיות, דתיות כרוחניות.

ובגלל זה, סבורני הכירו נ“ב מדינות בצדקת העיקרון שהיהודים הם בארץ־ישראל לא בחסד אלא בזכות; והאינך חושב שכל הנ”ל, נוסף על הפראיות כלפי היהודים בארצות רבות, נותן מעין “זכות”, שהיא לכל הפחות צודקת ככל מיני "הזכויות” האחרות?

המרכז היהודי, או הבית הלאומי הזה, ככל שהוא נראה להרבה מאד מאתנו כמפעל חיוני והכרחי ליהדות ולעם ישראל, סבורני, כי אינו מונע מרבים מאתנו להסכים לדעתך כי “עוול הוא כלפי האנושיות להשפיל את העם הערבי הגא”.

השאלה היא: מה פירוש המלה השפלה, והאם אמנם משפילים אותם?

לפי דבריך “פלשתינה שייכת לערבים באותו המובן שאנגליה שייכת לאנגלים”.

“לי הארץ” אמר ה' (ויקרא, כ“ג, כ”ה).

ואולם הרשאי אני להצביע על דרכים שתים, לכל הפחות, שלפיהן פלשתינה איננה “שייכת” לערבים כאנגליה לאנגלים?

מנהגו של העולם הוא, שכל ארץ “שייכת” לעם שכבש אותה. זוהי עובדה מכוערת. עם ישראל כבש את הארץ לפני דורות רבים ואבד אותה לכובשים חדשים ואלה אבדוה שוב בזמנם, וסוף סוף נכבשה הארץ ע"י הערבים. ברם, הערבים אבדוה לצלבנים והם שוב לערבים, ואלה למונגולים ולממלוקים, ואלה לתורקים, ומידיהם כבשו אותה המעצמות, ביחוד אנגליה. הערבים אין להם, איפוא, סוברניות מדינית כיום כתוצאה מכבוש, והארץ אינה “שייכת” להם במובן זה.

הארץ “שייכת” לערבים במובן זה, שהם כאן במספר גדול מאז הכבוש המושלמי, וגם במובן זה, שרובם (בשום אופן לא כולם) של אלה המעבדים את האדמה הם ערבים, כמו שרובם של בעלי הקרקעות היורידיים (מספרם הוא קטן באופן יחסי) הם ערביים. וגם במובן זה הארץ “שייכת” להם, שהשפה של רוב האוכלוסין היא ערבית.

מצד שני “פלשתינה” היא שונה מאנגליה גם בזה שהיא ארץ קדושה לשלש דתות מונותאיסטיות ובזה שעם ישראל נהיה לעם בארץ זו ושבסיס כל חייו – התנ"ך – נוצר כאן, ושלא שכח ארץ זו ולא פסק מלשאת עיניו אליה משך כל הדורות.

זוהי עובדה יחידה ובעלת משקל רב.

הבעיה היסודית היא, בהתאם לדבריך, “הנחיצות לישב יהודים בא”י בשתוף רצונם הטוב של הערבים" ולא “תחת צלם של התותחים הבריטיים”.

לא הייתי ישר־לב אילו עוררתי אצלך את הרושם שלפי דעתי בני עמי ואחי צעדו תמיד בכוון זה בדרך הנכונה. דברים נפלאים נוצרים על־ידיהם בבנין הארץ. הם תכנו את תכניותיהם בשום־שכל ואידיאלים חברתיים שמו לנגד עיניהם, ונשאו ברצון את עול הסבל והדחקות. הם אוהבים את הארץ והצילו אותה מכליה, והחיו את הלשון העברית. במובן זה הארץ “שייכת” גם להם. ואולם אם עמי היה לעם אי־סבלני ולפעמים לא־טולרנטי היה זה רק מחמת הלחץ הטראגי של חיי היהודים שבאירופה המרכזית והמזרחית. הטראגיות של הנע־ונד והפליט היהודי לא התחילה עם גרמניה. בעיה זו עומדת תמיד בפנינו, והיא נמנית בין הגורמים הראשיים שיצרו את הציונות המודרנית. ועכשיו לנוכח הברבריות ההיטלרית ולנוכח כל מה שתלוי ועומד עלינו בפולין ובמקומות אחרים, הלחץ לקבל אחיזת מקום תחת כפות רגלינו וקורת־בית מעל לראשנו נהפך למשא שקשה מאד וכמעט בלתי־אפשרי לשאתו עוד.

במשך שלוש השנים האחרונות כשלא פסקו הערבים מלהתקיף את הישוב בארץ, עובדה היא שהצבור היהודי היה צבור של אי־אלמות. צעירינו וצעירותינו הם אותם הרתחנים כמו שהם אצל אומות אחרות. ואולם מקרי התקפה מצדם יש רק מספר קטן מאד לפי הידיעות הרשמיות, ואין כל ידיעות על מעשי־נקמה. “הבלגה” זו – מונח יפה שנוצר מעצמו – יש לזקוף על חשבון כמה גורמים. אולם כפי שמוכיח הויכוח הבלתי־פוסק על עיקרון זה של ההבלגה, יש לראות כגורם העיקרי לאי־אלמות זו את המוסריות היהודית העמוקה.

ספק גדול הוא, איפוא, אם הצעתך מקומה בכלל כאן בארץ־ישראל, שהיהודים צריכים “להתיצב כלפי הערבים לפי תורת סאטיאגראהא”. הצעירים העבריים היו להם מזמן יחידות של הגנה מאורגנת, ואלה הוכנסו עכשיו, על־פי רוב, לתוך הכוחות של השלטון בארץ. עד כמה שידוע לי אינך טוען שיבטלו באיזה מקום שהוא את הכוחות של המשטרה ושל הצבא. כאן בארץ אין אפילו מקרה אחד של התנפלות מצד הכוחות הרשמיים היהודיים. הייתי רוצה לשמוע ממך, אם לפי דעתך צריכים הישובים היהודיים להשאר בלי כל כלי־זיין, או שיפרקו אותם עכשיו, ובשעה שכנופיות נכנסו לעיר כטבריה והרגו ורטשו תינוקות בזרועות אמם, אם היהודים היו צריכים להציע, לפי דבריך, “שיירו בם או שישליכו אותם לתוך ים־כנרת מבלי להרים את האצבע נגד אלה”? כדי שהסאטיאגראהא תפעל באופן יעיל צריך – ככה הבינותי עד עכשיו – להתיצב באי־אלימות רק נגד השלטון החוקי ולא כלפי כנופיות של שודדים ומרצחים. האם זה נכון?

הלא תפנה לערבים ותדבר אתם לפי תורת הסאטיאגראהא? זה היה משפיע עמוקות על היהודים.

על אף הנחיצות החיונית למצוא מקלט בארץ־ישראל לפליטי היהודים הנרדפים,ואע"פ שגדולים הם הסיכויים של ההישגים בבית הלאומי של עם ישראל בכמה שטחי החיים – רוחניים, אינטלקטואליים, חברתיים ומדיניים – למרות כל זאת יש הרבה שמסכימים לדבריך שאין “להשפיל” את הערבים. יושב אני כאן שנים רבות ודעתי היא שהערבים לא הושפלו באיזה מובן ריאלי של המלה. אבל זה אינו משחרר את היהודים מחובתם הראשונית ומההכרח החיוני “לחפש את הדרך איך להפוך את לב הערבים לטובה”. אולי תוכל לסייע לנו בפעולה זו בעצתך?