השעונים / יהודה שטיינברג
בבית השען היו תלויים על הקירות שנועים רבים ושונים, גדולים וקטנים, חדשים וישנים. רבים מהם מפוארים במסגרת-עץ יפה מעשה צעצועים, אך חולים היו כל ימיהם כשועים ואפרתים. רבים היו מפוארים במשבצות כסף וזהב, והמה העשירים בין השעונים, אך בורים וטפשים היו מאין כמוהם, כי לא ידעו שתים-עשרה שעה וששים דקה בלי טעות. ורבים היו ביניהם עניים, אך חכמים היו, יודעי העתים. כאלה כן גם אלה התגאו בלבבם מאד, אלה בחכמתם ואלה בעשרם; והביטו איש על רעהו מן הצד, ויש גם אשר שלחו איש לרעהו אצבע בלעג מסותר, כאומר: ראה זה, כסיל, מתגאה בעשרו.
וחשב רעהו לענות: הנה חכמת המסכן. דל גאה.
והיו שם שעונים, אשר משקלות כבדות משולשלות להם מתחת, ולא בושו השעונים האלה להודות, כי ככל אשר תרחקנה מהם המשקולות, כן ייקרב אליהם האסון, המוות. והיו שעונים, אשר הסתירו מעין רואים את סיבת מיתתם, כי אין להם כל משקולת. וקראו האחרונים את הראשונים בשם “פיסחים הולכים על משענות,” והראשונים את האחרונים בשם צבועים. ושעון אחד עמד על השולחן והוא נשען על עמודי שיש ועשוי בארגז ישן נושן, והשעון הזה היה פיסח רגל אחת ופניו מלאים חטטים ושריטות רבים, אך חכם גדול היה מכל יודעי-העתים ודייקן נפלא מאד, ואותו העמיד השען למשגיח על כל השעונים לבל יפגרו ובל יחפזו בלכתם.
חצות לילה. השען עלה כבר על מיטתו ויישן. בבית שקט ודממה. השעונים כלו זה עתה את הצלצול היותר ארוך, בן שתים-עשרה דפיקה, וישאפו מעט רוח וינוחו מעבודתם. אך כעבור רגעים מספר קצה נפשם בדממה העצובה השוררת בחשכת הבית, ועוד יותר בנחרה המשונה, אשר השמיע השען מנחיריו לרגעים, ויאמרו איש אל רעהו: “הבה, אחים נדברה נא ונשיחה מעט וננעים לנו את הבדידות האפלה הזאת.”
“לוּ הדליק אדוננו נר בחדר, הלא יכולנו לראות ולהיראות לאורו, ולא קשתה עלינו הדממה כל כך,” כה התאונן שעון אחד, אשר באמת היה שבע-רצון ושמח מאד בחשכת הלילה, כי היה חסר אצבע אחת, גם פניו מלאו סדקים וחטטים. והאמן האמין השעון הזה, כי בחושך אין רואה ואין יודע את מומיו, ואך טוב היה לו איפוא לשבת בחושך. והוא אמר כן, יען כי אהב מאד לשקר. ולכן זכה גם לכינוי יפה, כי קראו לו כולם “השקרן.”
ואולם אלה, שידעו את תולדותיו וקורותיו קראו לו משורר, יען כי רוב ימיו בילה בבית משורר עני אחד, עד אשר מכרהו המשורר בלחם.
“יפה מדבר השקרן,” ענה איזה שעון מן הצד, “לוּ היה אור בבית, כי עתה שיעשענו מעט הלץ.”
ובשם “לץ” קראו לשעון אחד, אשר פעם אחת בשש שעות היה פותח דלת קטנה בצלעו הימנית ומוציא משם יונה המרחפת על נץ ותופפת בצפרניה על ראשו. וראו השעונים ואמרו: “אך זוהי הלצה נפלאה.” לשעון ההוא קראו “הלץ.”
“לאט לכם גאיונים,” ענה הלץ, “כאילו אין לי עבודה אחרת, בלתי אם לשעשע ולבדח עדת פתאים כמוכם.”
וגם הוא אמר את הדברים האלה רק יען אשר ידע בנפשו, כי לא בכל עת הוא יכול להראות את ההלצה הנפלאה. אבל באמת היה אוהב מאד להראות את כשרונו לכול ולשמוע תהילתו מפי כול.
“ישיר לנו הכחול את קינתלו,” יעצו אחרים, “ואנחנו נתקתק לעומתו.” בשם “כחול” קראו לאחד השעונים, אשר מראה כחול לו, והוא היה בבית אשה צעירה, אשר מתה בנעוריה ותשאר אחריה גם יתום נעזב, גם בעל נואש, גם הורים שכולים. עליה נשא הכחול את קינתו, והשעונים אהבו תמיד לשמעה.
אבל הכחול שתק ולא ענה דבר, והיה לאות כי שקוע הוא במחשבות-עצב, והוא מונה מספר לאנחות, אשר יאנחו עליה במשך שעה אחת.
ובאותה שעה הוא מחשב את מספר הימים, אשר התאבל ואשר יתאבל עוד עליה הבעל האומלל, עד אשר יתנחם. מחשב הוא, וקשה לו למצוא בדיוק כמה יתרים הימים, אשר התאבל, על הימים, אשר יתאבל עוד.
“אם כן, איפוא, יספר נא איש איש מאתנו את קורות ימי חייו,” יעץ שעון אחר.
“ז-ז-ז-ז,” קרא המשגיח בגערה, “אל תרבו שיחה, פן תטעו.”
“דק-דק, איך נטעה? מה נטעה?” קראו שעונים נעלבים.
“עשרים וחמש דקות חסר אחת,” הודיע הלץ.
“חסר שתים,” קרא הכחול.
“עודף שלוש,”, קרא שעון אחר.
“חכה לי שתי דקות ושלוש שניות, ואקרא גם אני כמוך,” לחש לו שכנו.
עודם מתווכחים איש עם רעהו, והחרוצים, היראים מטעות יותר מן העצלים, השמיעו צלצול אחד לאות כי עברה חצי השעה, וישובו למנות שניות ודקות כבראשונה.
המשגיח הדייקן כעס מאד על שינוי הדעות בין שעוני בית אחד ואב אחד, ומרוב כעסו החריש ויעש דרכו.
“אין חשבון ואין דעת בפטפטנים האלה,” זמזם לעצמו והסיח דעתו מהם בכוונה, לבל תאבד אפילו שניה אחת מדקותיו.
עברו רגעים מספר והחושך והדממה החלו שנית להציק להם, וכבר אמרו לחדש את שיחתם, והנה פתאום נשמע קול: “ז ז… ז ז… ז ז…”
“מי הוא זה המפגר ככה?” השתוממו כולם, “עתה נזכר זה להשמיע צלצולו.”
“הלא זהו החגב. חי נפשי וחי משקלותי, הוא הוא, בקולו הכרתיו.”
“מה שלומך, אחי? הן כבר עזבת את ביתנו. איה היית? איכה שבת? ספרה-נא.”
בשם “החגב” קראו לאחד השעונים, שבטרם יצלצל היה משמיע תמיד קול שריקה כשריקת החגב. ורבים חשבו לו את הדבר לכשרון ומעלה ויקנאוהו בלבבם, אך בפיהם לעגו לו ויכנוהו בשם חגב לגנאי.
“ספר נא, חגב, ספרה. מה ראית לעזבנו? ומדוע שבת?”
“הה, אחים,” צרד החגב בקולו, “זה ימים רבים מאז עזבתיכם פה, ואני אמרתי, כי בשובי לא אמצא פה אף אחד מכם, והנה עתה כולכם על מקומכם, הפיסח פוסח, העילג עולג, המפגר לא ימהר והפחזן לא יאחר – הכול כשהיה. גם אדוננו השען לא נשתנה במאומה. רעב עזבתיו ורעב מצאתיו בשובי.”
השעונים הזקנים התמלאו חימה ויאמרו לידות את משקלותיהם בראשו של המתחכם הלז, אך עצרו בכעסם ויאמרו: “הרף מזה, את אשר אתנו יודעים אנו יותר ממך, ואתה ספר לנו מאשר ראית ושמעת בכל ימי היותך שם במקומות ההם.”
“כן, אחי,” ענה החגב, “חדשות רבות יש בפי לספר לכם, ואתם שמעו והשתוממו. אך ראשית כול אשאלה מכם שאלה בחשבון. שתים-עשרה שה ועוד אחת כמה?”
“אחת,” קראו כולם כמעט ביחד.
“אחת, כן ידעתי גם אני,” עונה החגב, “וכן הסכנתי לספור מעודי: אות-עשרה, שתים-עשרה, אחת, וכן הלאה. אבל הגיעו בעצמכם, כי יש בבני אדם סכלים כאלה האומרים, כי שתים-עשרה שעה ועוד אחת הוא… הוא… כמעט שכחתי… חכו… כן, שלוש-עשרה שעה. השמעתם מימיכם שלוש-עשרה שעה?”
“בורים, סכלים,” לעגו השעונים, “בורים גמורים הם בני אדם הללו.”
“אבל חכו נא, אחים, והשתוממתם עוד יותר. הגידו נא, מהוּ המספר הגדול, שאין למעלה ממנו?”
“ששים. מי זה לא ידע? ששים שניה הרי דקה. ששים דקות, הרי שעה. יותר מששים אין.”
“כן. והאנשים הסכלים האלה בדו להם מספרים: מאה, אלף ועוד ועוד.”
“פלא גדול וסכלות נוראה,” אמרו השעונים.
"עתה אספר לכם דבר פלא. הגיעו בעצמכם, שיש מקומות שאורך הלילה הוא רק שתי שעות.
“איכה זה יכול היות שתי שעות? אולי טעתה השמש והקדימה לצאת?”
“תיק-תק, שקרים וכזבים,” התקצף אחד השעוינם, אשר כותרת זהב על ראשו. הוא היה הראשון בין החשודים גם לפגר וגם לפחוז, ורבים היו מרננים אחריו, כי יש אשר הוא מפגר בכוונה אחת-עשרה שעה כדי להתפאר אחרי-כן, כי הקדים את חבריו בשעה שלמה, וחבריו קראו לו בלעג: “בעל-הכותרת.”
“תּיק-תּק, שקרים וכזבים אין גם אחד אשר לא יחשב כחשבוננו.”
ככה חשבו גם יתר השעונים, אך יען אשר השמיע ה את דעתו גלוי, מצאו יתר השעונים לחובה להם להכחישו.
" תּיק-תּק," קראו כולם, אך לא בבת-אחת. “דבריך אתה, בעל –הכותרת, שקרים וכזבים. מדוע לא? יוכל היות, כי תטעה גם השמש. מי לנו גדול מן המשגיח, והנה גם הוא טועה לפעמים.”
המשגיח מצא לטוב לפניו להתעטש ברגע זה, למען לא יישמעו דברי השעונים אלה, אשר לא היו לו לכבוד. אך לשעונים היתה העטיזה לאותל, כי מלאה השעה והגיעה עת הצלצול.
“טיג,” השמיעו שעונים אחדים.
“דיג,” השמיעו אחרים.
“דנג,” ענו שכניהם, כאומרים: אין אנחנו צייתנים לכם, וה“דנג” שלנו לא “דיג” שלכם.
“דנננג,” השמיע שעון אחד, אשר קראו לו “הצרפתי.” ואחרים קראו לו “החרום.”
כל השעונים לא יכלו וגם לא חפצו להתאפק משחוק על צלצולו הזר, וישתפכו כולם בצחוק של תרועה דקה.
ואחרי הצחוק שבה הדממה בבית. אז פנו שנית אל החגב ויאמרו:
“ספר נא, איך באת אל המקום, ששם הלילות המשונים-הקצרים?”
“שמעו ואספרה,” התחיל החגב, “הלא תזכרו, כאשר בא הנה איש גבה-קומה ולבוש-הדר ויקחני אתו. האיש בעל החוטם האדום, התזכרו?”
“שפניו היו מכוסים אבעבועות אדומות?”
“אשר דיבר כמו מתוך שנתו?”
“אשר נשא כתפות-כסף על כתפיו?”
“כן, כן. זהו האיש בסימניו. האיש הזה בלע זבוב חי, ועל כן שתה תמיד בבית-היין לטבע את הזבוב. אך אשה רעה היתה לו. זפת וגפרית תחת לשונה, והיא לא הניחה לו לצאת מן הבית עד אם יבטיחנה, כי לא יתמהמה יותר משתי שעות. והיה לעת ערב ויצא אל מלאכתו לבית-היין, ובטרם יצא קרב אלי וילטפני ויסב אצבעותי הנה והנה, כי, כנראה, אהבני מאד. עתה שמעו והשתוממו. בשובו הביתה, הנה כבר האי ר הבוקר, כבר יצא השמש על הארץ.”
“דק-דק-דק פלאי פלאים,” השתוממו השעונים, “והיא, האשה, מה אמרה?”
“היא? אשה פתיה. כאורך שערותיה כן קוצר שכלה. הוא משנן לה: ‘אל תביטי אל השמש, הביטי אל שעוננו וראית, כי לא עברו עוד שתי שעות מאז יצאתי.’ והיא מתקצפת וממלאת את פניו קלון באזני. ‘שיכור’ קראה לו.”
“אכן נשים דעתן קצרה כקוצר הלילה שבמקומות ההם,” החליטו השעונים.
“ואתה חגב, ספר נא עוד מה ראית ומה שמעת – כי סיפוריך נעימים מאד.”
“אמנם כן,” ענה החגב בגאון, “ידעתי, ידעתי, כי מספר נפלא אני, וכי סיפורי נעימים מאד, ואתם אחי, שמעו עוד והשתוממו. שם נודע לי, כי שתי פעמים שלוש הם ‘שתים,’ וכי הדבר אשר נקרא אנחנו ‘מוות,’ ייקרא באמת ‘חיים ובריאות’.”
“איככה זה?”
“הנני ואספר לכם. באחד הימים חלתה אשת בעל החוטם האדום הלז מחלה עזה. יום יום התאספו אליה הרופאים ומיששו את דופקה ובדקו כל אבריה, ואחרי ימים מספר החליטו כל הרופאים פה אחד, כי בעוד שני ימים תרף המחלה ממנה ותקום על רגליה. אנכי, בהיותי דייקן נפלא, כאשר ידעתם, חשבתי וצירפתי שניות לדקות ודקות לשעות ושעות לימים, עד כי מלאו שלושה ימים. אז החילותי את חשבוני מראש, ויעברו שנית שלושה ימים. אז, כנראה, מלאו שני הימים, אשר ניבאו עליה הרופאים, והמחלה אמנם רפתה, אך היא לא קמה, היא מתה. אז בנתי חיש, עד כמה טעינו עד כה ולא ידענו ששתי פעמים שלושה הם שתיים, וכי מיתת איש היא חייו ובריאותו.”
ואולם בפעם הזאת הפריז החגב על המידה. השעונים שמעו את חכמתו ויקנאו בו ומתוך קנאה קראו: “חדל לך, חגב שקרן. כבר נלאינו לשמוע את כזביך.”
“כזבי?” קרא החגב הנעלב, “הוי בוערים! הלחכמת העולם כזבים ייאמר?”
“הראיתם עז-מצח כזה? אנחנו הבוערים והוא החכם!”
ומעל לחגב היה תלוי שעון זקן בעל משקלות, והוא היה קפדן נורא, וישלך מתוך כעסו את אחת ממשקלותיו על ראש החגב, אשר התנודד מעצמת מכאובו.
“דק, דק-דק, דק-דק, דק-דק,” נאנח החגב בקול צרוד ובשפת שעונים זאת אומרת: “אויה, מתעלף אני.”
“מתעלף!” חרד המשגיח, “החגב מתעלף.”
“ד-ק, ד-ק,” הוסיף החגב להשמיע אנחות נפסקות.
“הוא הולך למות,” נתמלאו עליו השעונים רחמים, “הוא גוסס.”
“ד…” ולא גמר עוד החגב את דפיקתו. הוא מת.
הכחול השתעל ויכון לקונן עליו את קינתו ולספוד למת, אך פתאום נשמע שנית. “ד-ק… ד-ק… ד-ק ד-ק.”
“מה זה?” נבעת המשגיח, “הלא זה קול הזקן הקפדן, הגם הוא הולך למות?”
“ד-ק… ד-ק, את משקולתי השלכתי, ד-ק, ד-ק, על ראש הבדאי… החגב, ד-ק, ד-ק, אויה מתעלף אני,” כה דיבר הזקן הקפדן מתוך גסיסה וימת.
הכחול שמח על המקרה לקונן בקינה אחת על שני מתים יחד וכבר אמר להחל את קינתו. אך שם היה שעון אחד זקן סגור במסגרת חדשה, והוא היה תלוי במרום הקיר. השעונים קראו לו “מוכיח,” כי בילה רוב ימיו בבית-תפילה אחד, ועל כן מצא הפעם את לבבו להגיד מעט מוסר לשעונים, ויאמר: “תּק-תּיק, הנה זאת אחרית כל הרשעים, החפצים ברעת אחיהם. הזקן הרע הזה המית את שכנו, אבל גם הוא מת מות נבלים. מוות בעד מוות.”
ובעודו מטיף את מוסרו, ואחת ממשקלותיו ירדה מטה-מטה ותגע על ראש השקרן, אשר היה תלוי תחתיו.
“אויה,” קרא הלז בקול מר צורח, “ד-ק, ד-ק, הרם את משקולתך, מוכיח. מה עשיתי לך, כי תאמר להרגני? דק, דק, הנני הולך למות.”
“דק דק, התוודה בני לפני מותך,” קרא המוכיח בקול בכי.
“אוי, אוי,” החל אז הכחול את קינתו על שלושת המתים, ובלבו חשב, כי תעלה קינתו זאת גם על מות המוכיח, אשר לא יאחר לבוא בלי ספק, כאשר הגיד בעצמו: “מוות בעד מוות.”
“דק, דק,” נפח גם המוכיח את נפשו, “הנני מת, ומי יוכיח אתכם, ממרים, בנים סוררים?”
חרדה לבשה את השעונים ויפחדו מאד.
“הוי, אחים,” קרא אחד מהם, “ארבעה מתים בית. ואני ירא מאד את המתים. הבה נשתעשע ונפיג את פחדנו.”
“טוב דיברת,” ענו כולם, “ובמה נשתעשע?”
“בצחוק של מלך ועבדים,” קראו אחדים.
“כן יהי, עבדים ומלך. ומי יהיה מלך?”
“בעל הכותרת,” ענה המשגיח. רבים הראו אותות מיאון, אך בחושך לא ראה איש את אותותם, ויהי בעל הכותרת למלך.
“ומי יהיה הפקיד?”
“זהו הפקיד,” הראה המשגיח באצבעו, ואיש איש חשב מהם, כי עליו הראה, ויהיו כולם שבעי-רצון.
"כן יהי, " קראו יחד, “ומי הם העבדים?”
“הֵמה,” הראו כולם איש על רעהו. וגם הפעם היו כולם שבעי-רצון, כי כל אחד מהם חשב כי רעיו הם העבדים והוא הפקיד, ושבעי-נקם שלחו אצבע ויאריכו לשון איש למול רעהו, בחשבם בלבבם: בוז לך, נקלה, אתה עבדי, ואני הפקיד.
ועל הכותל אשר מצדם היו תלויות מראות גדולות, ובעוד שהם עסוקים בהכנת המשחק ומלעיגים בחשאי, ויהי בוקר. ויקם השען ויפתח את תריסי החלונות, ויהי אור בבית.
וישקיפו השעונים אל תוך המראות ויראו, והנה איש איש מהם מאריך לשון לתמונתו ולצלו, אשר בראי, ויבושו מאד.