¹

אם תרצה לדעת מוסר היהדות מהו, שאל וחקור במצפונה של הנריטה סאלד. אם תרצה להכיר את המצפון הישראלי, הקשב לקולה הרצוף קולות הר סיני ונביאי ישראל מזה, ומזה קול דממה דקה של בת־ישראל רחמניה ששמעה את הבכי של אמהות וילדים, את בכי הדורות.

בגוף רזה ועדין זה נתגשם מוסר היהדות. כל מלה שיצאה מפיה שקולה היתה ומקורה בטהרת הקודש, הן ביטויים חריפים בדיון והן דברי הומור בשעות עליזות. כל מעשיה שורשם בכוונה טהורה ובלי שום פניה אישית. בכל מעשה נתכוונה לטובת מישהו אחר, בכל שאפה להיות נאמנה לאידיאלים הנשגבים שמילאו את נשמתה רוח חיים קדושים.

בבית־הוריה נתקשרה קשר בלי־ינתק בשרשרת המסורת המוסרית והדתית שבישראל. מסורת זו שתי מידות מנוגדות לה — מידת־הדין ומידת־הרחמים, ורק מחונני עליון בכוחם לקיים שתי מצוות אלה כאחת. בשרשי נשמתה, באורח טבעי איחדה וקידשה שתי מידות אלו.

הלא ראית אותה מלאת תרעומת וזעם על אי־צדק, על שפלות ואנוכיות, על אכזריות החזק כלפי החלש? זכרונה הראשון הוא, שאביה נשא אותה על כפים למען תראה אנשים הולכים ברחוב אחרי ארונו של מת. ”זהו, בתי, ארונו של אברהם לינקולן אשר שנא את העבדות ואהב את החירות". ושנואה היתה גם עליה העבדות שמטיל אדם על זולתו, והחירות — זהו, לדעתה, משפט־הבכורה של האדם.

וליד הצו של החובה המוסרית, איזו עדינות אצילה, איזו חמלה רבה עטפה כל מהותה כמעיל של קדושה. כעלמה שפעה יופי ורחמים כלפי עולי רוסיה על חופי בלטימור; כישישה לא חסכה כל עמל וטורח־נסיעה, כל יסורין, כדי להיות נוכחה בעצמה ולקבל בברכה את פני הנוער העולה על חופי ארצנו. בכל תולדות האדם איני מכיר מסירות נפש גדולה יותר, מקודשת יותר, ובתום־דרכה זה הלכה כל ימי חייה.

פירושו של הדבר מהו? צדיקה, אבל לא בעיניה היא. גדולה היתה בלי שאיפות לגדלות. פשוטה עד היסוד בה ובלי קישוטים, היתה היא מקושטת מכל אשה בחסד ובאהבה.

כאדם המקיים ”יקוב הדין את ההר” פנתה אל הישוב לפני יותר משלוש שנים. אז לא הקשיבו הרבה לקולה ורצוי להשמיעו מחדש:

“כאחראית ליותר משבעת אלפים ושלוש מאות נערים ונערות… אני מרהיבה עוז בנפשי לפנות אל עסקני הישוב ומנהיגיו… רוח של אי־סבלנות עומדת להשתלט עלינו. אלה המבטאים השקפות שאינן בהתאמה גמורה לדעות המתהלכות צפויים לחבלה גופנית. חשבונות פוליטיים נפרעים ע”י פצצות. ההפקרות נוטה לרשת את מקום החוק בקרב העם אשר הטיף לחוק לראשונה. נכסי היסוד שבחופש המצפון והדרור, עלולים להשמט מידינו. ערכי המוסר המקודשים שלנו נתונים בסכנת התמוטטות. דעה זו יש לבער ממחננו… (צעירים) בונים־לוחמים אלה שנשמעו לצו (להילחם בטוטאליטריות) והאמהות של העתיד שתעמודנה בשורות החירות והצדק תובעים מאתנו, כי נעלה על לבנו את הלקח שלמדנו בתולדות עמנו: שהיהודים והיהדות החזיקו מעמד משך דורות לא בכוח האגרוף ולא בחוזק יד אכזרית אלא ברוח האהבה ותורת אלהים חיים”.

וגם לנהוג לפנים משורת הדין שאפה תמיד. בנעוריה היתה מורה, ונשארה מורה מחנכת כל ימיה, מורה לנבוכי־הזמן הצעירים. מי שזכה פעם ללוות אותה באחת מנסיעותיה המרובות לנקודות הנוער העולה שבארץ, לא ישכח את היופי ואת הרצינות ואת התכלית החינוכית של ביקורים אלה. הכל מתישבים מסביב לשולחן והיא יושבת בראש. לכל נער ונערה יש בעיה אישית, נפשית, ולחברה בכללה בעיות מדאיגות בנוגע להווה ולעתיד. היא מכירה היטב בעיות כלליות ופרטיות אלה. הלא היא קוראת לכל אחד בשמו. היא מסירה מעליה את כובעה ויושבת אתם לשם דיון משפחתי. ואיך היו מחכים להזדמנות בואה! הנה האם באה, ואצלה ימצאו הבנה ואהדה — ואהבה. הם מביטים בכליון־נפש לתוך עיניה, ונשמעים לכל מלה היוצאת מפיה. ובאיזה בטחון עצמי היא מדברת, באיזו פניה ישרה לשכלם וללבם, איך היא שוכחת את הסביבה, את החדר, שקועה בתפקידה שהוא חלק בלתי־נפרד מנשמתה! אתה מברך על הקשר ההדוק והאינטימי שהיא יוצרת בכל מלה ובכל תנועה נוספת. זוהי תופעה ראשונית, גאונית, דומה לגשם המרענן את העשב, כמים על ארץ ציה, כטל על לבבות נרגשים. כי מי הם אלה היושבים אל מול אור פניה של אשה זו? הם ילדים פליטי שלטון הרשע, אודים מוצלים; ומי היא שנשלחה אליהם? — מלאך מן השמים.

בחדר־העבודה של המורה הזאת תראה צילומים של נוער עולה: הירידה מן האניה בחיפה וההסתגלות לעבודה במקומות שונים בארץ; וסיפוק־נפש עמוק היה לה כשחשבה על התופעות המשמחות הרבות שבחייהם החדשים בארצם המחדשת את נעוריה. אך בצילום אחד שהיה תלוי בחדר־עבודתה היתה מסתכלת בחיבה יתירה. שלוש נפשות, יהודי זקן, ילד בן שש, ילדה בת ארבע — שם למטה, בבטן האניה השטה בלב־ים. ספר עברי פתוח לפניהם על שולחן רעוע ובידו השמאלית של הזקן חתיכת־עץ קטנה המצביעה על השורה שלומדים אותה, כשימינו מונחת על כתפו של הילד, והילדה מביטה עליו מתוך עיניה העגומות והשואלות. תמונה זו היא כעין תמונה של שרשרת הקבלה, השלשלת הארוכה של המסורת הישראלית שנצטברה בתוך לבה של האשה הזאת.

רוח־היצירה שלה היה כביר, וככל שהזקינה, משנה לשנה, גברה רעננותה היוצרת. נוסף על כל יצירותיה יצרה בשנים אלה גם את ועדת־הדסה לשעת חירום, שהיתה צריכה לשמש את המוסד כתריס בפני כל רעה שלא תבוא כתוצאה מן המלחמה. ועדת־הדסה נתאספה פעם בחודש משך יותר מארבע שנים בחדרה שבדירתה, והמשתתפים נתישבו מסביב לשולחן־הכתיבה שלה. איזו עירנות שכלית ורוחנית, איזו חריפות והגיון בדיוניה, איזה כח־זכרון מדוייק כבור סוּד שאינו מאבד טפה, איזו עצה טובה בכל שאלה קטנה כגדולה, איזה מרץ ורצון לפעולה! היית שוכח בן־רגע שאתה מתווכח עם אשה זקנה והיית מתאמץ בכל כוחותיך להיות ראוי לעבוד במחיצתה.

בנעוריה שימשה כמזכירה את אביה הרב בנימין סאלד, שהתעסק בפירושו העברי על ספר איוב. בספר הזה היתה קוראת תכופות. תעשה־נא פרפרזה של המשפטים הידועים בפרק ל”א, ותמצא כי עליה הכתוב מדבר:

“אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה… אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון… אם הניפותי על יתום ידי… כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר….”

שאלת הנביא היתה בשבילה שאלה ממשית ורצינית מאד: ”ומה ה' דורש ממך?". היא הרגישה בדרישה, בצו, בפקודה; ותשובתו היתה עוד יותר רצינית משום שמתוכה נוצר בשבילה תפקיד חייה: ”כי אם עשות משפט ואהבה חסד והצנע לכת עם אלוהיך” — פסוק כמשמעו. בשבילה היה זה פסק־דין. הצדק והחסד, הדין והרחמים בזיווגם העליון — רק בעל־מצפון שניזון מכל הדורות אפשר היה לו ללכת בדרך הישרה והקשה הזאת. כי נר מצוה ותורה אור מאירים דרך זו להולכים בחושך. על אף גאונותה המוסרית ידעה היא עצמה שנגעה רק בשולי שוליה של היריעה. בשבילה היו כל חייה רק כעין התחלה, כעין גישוש בחושך. שאיפתה היתה אל מקורות החיים האמיתיים, וחייה היו בלתי־אפשריים ונטולי כל מובן בלי אמונתה בנצח, באלהי ישראל. בכל כוחותיה ובכל מאמציה ניסתה — בגוף ובנפש — להצנע לכת עם אלהיה.

קול ברמה נשמע, נחי בכי תמרורים. בנים מבכים את רחל. מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה, כי יש שכר לפעולתה. כי באים בניה מארץ אויב ושבו בנים לגבולם.