משלי יהודה: הָאַרְיֵה וְהָעַכְבָּר / יהודה ליב גורדון

הַסְכֶּן-נָא וּשְׁלָם עִם כָּל עֲמִיתֶיךָ

כַּגְּדוֹל מִמְּךָ כַּקָּטֹן מִמֶּךָּ;

אַל תַּחֲרשׁ עַל אָדָם רָעָה,

שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה.

מֵחֹרֵי עָפָר מִתַּחַת לָאָרֶץ

יָצָא הָעַכְבָּר, וַיִּקָר מִקְרֵהוּ

לַעֲבוֹר בֵּין פַּרְסוֹת אַרְיֵה מָלֵא זָעַם,

עֵת נָהַם כָּרָעַם

עֲלֵי טַרְפֵּהוּ.

אֲבוֹי לָךְ, הָעַכְבָר! שֹׁד לָךְ וָקָרֶץ!

אוּלָם גַּם בַּחֲרוֹת אַפֵּהוּ

לֹא שָׁכַח הָאַרְיֵה חַנּוֹת שָׁכֹחַ

כִּי נָאוֶה לַמֶּלֶךְ אֹרֶךְ-אַפַּיִם;

וַיָּשֶׂם נֶפֶשׁ הָעַכְבָּר בַּחַיִּים

וַיַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ.

לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וַיְהִי הָעֶרֶב,

וַיֵּצֵא הָאֲרִי לִטְרוֹף טֶרָף

וַיִפֹּל בַּשְּׂבָכָה.

שָׁוְא הֵרִים הָאֻמְלָל נַהַם וּצְוָחָה,

שָׁוְא הִרְעִישׁ הַיַּעַר, הִרְעִים הֵרִיעַ,

וּבְחֹרֵיהֶן עֵינָיו כַּפְּלָדֹת בָּעָרוּ —

פַּרְסֹתָיו וּזְנָבוֹ מֵרֶשֶׁת אֻסָּרוּ,

לֹא יוּכַל הִשָּׂגֵב, נַפְשׁוֹ הוֹשִׁיעַ.

וַיִּשְׁמַע הָעַכְבָּר וַתְּפַעֲמֵהוּ

רוּחוֹ לָצֵאת אֶל הָאֲרִי לַיֵּשַׁע,

לְיֵשַׁע הָאֲרִי אִישׁ חַסְדַּהוּ,

אֲשֶׁר נָשָׂא לוֹ פֶשַׁע

וּלְשָׁלָל נָתָן לוֹ חַיֵּיהוּ.

וַיָּבֹא בַּלָּאט וַיִּקְרַב לָגֶשֶׁת,

וַיָּבֹא וַיֹּאכַל כַּדֵּי הָרֶשֶׁת

וּבְשִׁנָּיו קִצֵּץ עֲבוֹת הַמִּכְמֹרֶת,

וַיִּמַסּוּ אֲסוּרָיו כִּפְתִיל הַנְּעֹרֶת,

וַיּוֹצֵא אֶת הָאֲרִי לַחֹפֶשׁ

וַיְשַׁלֵּם נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

בְּאֹרֶךְ-אַפַּיִם אַחֲרִית וְתֹחֶלֶת

וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת.