(בעין גנים ב' אדר ב' תרפ"א)

מיוחדת במינה היתה מועצה זו:

התאספו אנשים לדבר ולהתיעץ על ביסוס העובד ושיפור חיי העבודה במושבות – ועיניהם לעבודה החפשית העצמית נשואות, לקבוצות ולמושבי־העובדים. בצבץ דבר זה מכל הנאומים והוכוחים, מההצעות וההחלטות:

רגש מעיק לוה את משתתפי המועצה, בלכתם לקול קריאת המרכז לפ"ת. מה ישמעו: מה ישמיעו? – הן יש בקרב פועלי המושבות רבים, אשר למלת־נחמה יקוו, אשר למלה מעודדת ומבטיחה תכלה נפשם – היהיה מי, אשר ימצא עוז בנפשו להשמיענה? היש למרכז ההסתדרות מה להגיד להם, אסירי התקוה והסבלנות?

הרגש הזה גז מהר עם פתיחת המועצה. שמח הלב לפגישה הצנועה הזו, פגישת חברים מכל מושבות יהודה ושומרון, החברים הישנים, מראשוני העובדים, עיפי־הסבל ותקוות לא נמלאו – מחד גיסא, והחברים החדשים, הצעירים והרעננים, מלאי תמימות ואש־האמונה – מאידך גיסא. פגישת האנשים האלה בשיחה פשוטה, בתנוי צרותיהם וקשי־סבלם ובהערת הגעגועים לעבודה היוצרת והחפשיה, המאוחדים כולם – בלי יוצא מהכלל – במשאת נפש אחת ובתוכן־חיים אחד, אשר הביאום וקבצום עד הלום מכל קצוי־ארץ ודרך כל מיני קלפות מפלגתיות עשויות – פגישה זו אי אפשר שלא תקל על הלב, אשר נקשה במציאות האפורה, ותחמם במקצת את הנפש אשר קפאה בתוך הסביבה המתנכרת.

אחד אחרי אחד עלו ותארו בשפה פשוטה את חיי הפועלים במושבות – תמונה די מעציבה ומבליטה את חוסר הבסיס הגמור, אי־ספוק, סבל־חמרי ורוחני כאחד. התמונה ידועה למדי – זה חמש עשרה שנה – ומאז אף צעד לא התקדמה. ונהפוך הוא – ירדה עשר מעלות ועוד היד נטויה. מתי היה כדבר הזה. ששכונת תימנים שלמה תצטרך לנדוד ולנוע על פת לחם למקומות רחוקים ולהשאיר את המשפחות בעירום וחוסר כל (ראשון־לציון)? או הקרה שעשרות פועלים יתגלגלו במחסני תפוחי־הזהב בפרדסים, מאין חדר ומאין מטה ומאין שמיכה (נס־ציונה)? אכן לא לחינם באו שנויים כבירים בעולם במשך הזמן הזה.

מחריד ביחוד מצבם של התימנים. צדקה עשה המשרד הא“י שפזרם מעטים מעטים – בכל המושבות – והרי הם הולכים ומתנונים, הולכים וכלים, פשוטו כמשמעו, מתוך כליון הכוחות בעבודת המעדר כל ימיהם ובחוסר כלכלה מינימלית הדרושה לאיש עובד, ומתוך המחלות השונות הפורצות ועושות שמות בנוות הדלות והזוהמה של אלה. בודדים הם במושבות יהודה (מלבד ראל"צ ורחובות), מחוסרי כל, מרויחים בעבודתם 5־4 שילינגים ל”כלכלת כל בני המשפחה" והאנשים שבאו לפני 12 שנה צעירים וחזקים מהרו להזדקן בעבודה המפרכת כל ימיהם (רק המעדר מנת חלקם, עבודות אחרות אינן ניתנות להם). מה נשקף להם? עוד שנה־שנתים בעבודה הקשה ובחיים של חצי רעבון – ואח"כ ילוו גם הם, כל אלה שעוד ישארו בחיים, על המון האינולידים התועים להם בין המעונות הדלים הללו (התאונן לפני אחד ברחובות: “שתים עשרה שנה עבדתי את אדוני – ועתה פיטר אותי, באמרו שאין לי כוח לעבודה יותר”).

והפועלים הישנים, בעלי המשפחות, אשר, כידוע, אין להם מקום בקבוצות, כל אלה, אשר קצה נפשם עד מות בלחם הקלוקל של עבודה ע"י תקציבים של הפונדים האמריקאים – שהיו נתונים לאכרים על מנת להעסיק יהודים – בימי המלחמה, ועל ידי תקציבים שונים לעבודות ציבוריות במושבות, משתלות וכו' של ועד הצירים בזמן החדש – אלה הגיעו עד משבר שלא היה דוגמתו. הם, הקשורים למשפחותיהם ואינם יכולים לנדוד כחבריהם הרוקים, נאלצים לחפש להם כל מיני עבודות ומשלוחי־יד, מחוץ לחקלאות, אשר יספקו להם את מינימום הצרכים, או לעבוד ב־5 שילינגים ולחיות חיי רעב ומחסור.

ואם יש עוד אפשרויות כל שהן לחלוץ, הנכנס לכל מיני עבודות במושבות הנטיעות, במטרה להתרגל לחיי עבודה וללמוד אותה עד כמה שאפשר (גם זה לא סוד שמעטות הן הידיעות שאפשר לרוב לשאוב ממושבותינו) – אין שום אפשרות לחלוצה לחדור אל העבודה, מלבד במקרים בודדים בקטיפה או בענפים יבשים, באין משקי האכרים מתאימים כלל להשתתפות האשה במשק: אין גני ירק ואין גדול־עופות ובהמות ואין שום משק בית, ואלה הבודדים שיש להם זה או מעין זה – נאמנות עליהם העובדות מבנות הארץ. הפועלת נדונה באופן זה מעיקרא לעבוד במטבח הפועלים או בבתים פרטיים, ־ או להשאר בחוסר־עבודה.

עזובים לנפשם הם יותר מ־800 הפועלים העובדים במושבות. היה זמן שהמרץ הצבורי של ההסתדרות היה מוקדש בעיקר להם – ואז היתה עמידתם יותר חזקה ומלאת כבוד; אז היה מן הנמנע חזיון כזה, שהפועלים יהיו נזקקים למטבחי “המזרחי” ושיינקין וכל מיני “אגודת נשים”, אי אפשר היה שעובדים יתגאלו בפת־בג של צדקה ושל נדבות גלויות מצד אנשים טובים ונשים צדקניות. לא היינו נותנים שחלק מחלוצינו, זה הפאר של תנועתנו ונושאי התפקיד של גאולה ובנין, יפול לידים כאלו וישקע בבוץ. כי היה קשר אמיץ בינם ובין כל קבוצי הפועלים בארץ וביניהם ובין ההסתדרות. כיום הקשר רופף לגמרי. העסקנות הצבורית של הפועלים רק דאגה בזמן העליה להכניסם למושבות בעבודה – ותעזבם אח"כ לנפשם. זו שקועה ראשה ורובה בעניני משקי הפועלים, הרואה בהם, בצדק, את חזות הכל, ובעבודות הצבוריות, הפותחות אפקים לקליטה רחבה של העליה ולעבודה ממשית וחפשית, ־ והרי היא, העסקנות, נבלעת כולה בעבודות אלה, הדורשות כשהן לעצמן הרבה כוחות אישיים וכספיים, עד לבלי לראות ולחוש את כל סבלם של 800 פועלי המושבות ולחוש לעזרתם.

דומה כאילו נבדלו לרעה המון העובדים במושבות מחבריהם, עובדי הכבישים הנתונים לטפול חם וחרוץ ולתשומת לב כללית, מרעיפה חיבה והוקרה מכל צד. אלו בסביבה הקפואה והמתנכרת סובלים להם את סבלם כל אחד ביחידות או בקבוצו הצר, נושאים בדומיה ובסבלנות את כל קשיי המעבר והרבה מהם – מתוך העדרם הגדול של צרכי אדם הכי אלמנטריים.

והרי עזבו רבים מאלה את הכבישים ואת חבריהם ואת החיים המסודרים פחות או יותר – וילכו לנוע ולחפש עבודה בחקלאות, באילו תנאים שרק אפשר, כי ידעו את מטרתם לפניהם: להיות לעובדי אדמה באו! והכרה אחת ממתיקה להם את קשי החיים: הם – לומדים את החקלאות, אם כי במידה זעומה, ומתכשרים לתפקידם הגדול בעתיד, ־ הן ברור כי זה יהיה גדול בעתיד. — —

אחדים מהצעירים הדגישו, כי מרגישים הם כי אין כל צורך לאכר היהודי בהם, שרק מתוך “רחמנות” אספו אותם או מתוך חשבונות אחרים. אופיינית היא תשובתו של איכר אחד על הצעתו של חבר ועד הפועלים לקבל פועל יהודי: “יש לי כבר אחד ואני יוצא ידי חובתי, יוצא, יוצא!”¹ — ומחודר רגש זה מתאמץ הוא החלוץ, שרק אתמול ירד מספסל הלמודים, להוכיח לבעליו ולעולם כולו, ע"י עבודתו המסורה מלאת השקידה וההתאמצות כי אין הוא נופל מהערבי, ונהפוך הוא – עולה הוא גם בכמות העבודה ובטיבה, כי אין האיכר מפסיד עליו כלום בשלמו לו באלו גרושים יותר. והדבר הזה שאתה שומע מפי החדשים – אמת הוא. מעידים על זה האכרים בעצמם…

עצם הדבר הזה, שקידתם בעבודה, כמה נהדר הוא: רואה אתה, כי האנשים האלה, עולי הימים, ממשיכים בהכרת האחריות המלאה את המסורת של העובד העברי הנאמן בארץ, כי מטילים הם את עצמם אל תוך העבודה וחיי העבודה, בכל הרצינות של מהפכנים ובונים.

הנה עומד בחור ומספר: “אני, למשל, עובד וממלא מקומם של שני ערבים שעבדו לפני אצל האכר”, וכשאתה שומע את הקול החזק והטון הבטוח של הדובֵר, וכשאתה מסתכל לפניו הבריאים ולזרועותיו החזקות – תאמין לו.

שומע אתה ומקשיב להשקפותיהם ודעותיהם על העבודה ועל הדרכים לביסוסו של העובד – והרי אתה שומע את הד קולם של דבריך אתה ושל חבריך לפני 10 שנים. ישנם כאלה שמדברים בהתלהבות על “כיבוש העבודה” ועל “התנחלות” פועלים על חלקה קטנה בתוך המושבה, או על ידה, על משק־בית בתור מציל העובד שכיר־היום ופותח אפשרויות של קיום ושל ריבוי העובדים במושבה, על עבודה משותפת ועל השפעה. שומעים הם מה שמספרים להם חבריהם בעלי־הנסיון – ואף על פי כן מאמינים כי עשה יעשו!

הוי, הבטחון הזה והתמימות הטהורה הזו! בעל כרחך היית מאמין בכוחם של אלה לעשות את הפלא הזה, אלולא ידעת יפה יפה את הבעל דבר עצמו, את המושבה שלנו ואת יסודותיה, את הפרצוף החברתי והאנושי הזה.

מתוך זה נבעו גם ההשקפות השונות ביחס לעבודה במושבה. הרוב היותר גדול של הנאספים מתייחס לעצם הדבר הזה כאל דבר ארעי, עובר, הכרחי במצב המעבר וחשוב מבחינת הספקת עבודה ולימודה; מוצא לבלתי אפשרית וגם ללא־רצויה התבססות של פועלים בגבול המושבות; נקודת מוצאו היא בהכרח – משקי עובדים חפשים. נתבררו האמצעים העלולים להקל ולשפר את חיי העובד ולהרבות את מספרו, כגון: מטבחים, בתי־לינה, סניפי המשביר, קופות־מלוה, קופות־חולים ומוסדות תרבותיים, קבלת עבודות שלמות באחריות העובדים וכדומה. לעומתם ישנם יחידים שהביעו את הדעה, כי אנחנו צריכים להיכנס אל המושבות על מנת להשתקע, מתוך הנחה שאין אנו מוותרים אף על פינה ישובית אחת, בכונה לכבוש את כל המושבות בשביל העבודה והיצירה העברית. הדרכים לזה – אמנם לא כל כך סוגות בשושנים אף לא כל כך ברורות – אבל צריך להילחם, לחכות ולהתאחז בכל האמצעים: מלבד המוסדות והפעולות הנ"ל – גם רכישת שטחי אדמה זעירים להתנחלות, בנין בתים, יצירת משקי־בית רחבים וכו'.

הרוח הכללית של האספה היתה ספוגה השקפתו הידועה של הפועל העברי בארץ, זו אשר רכש לו מתוך נסיון הרבה על עצמו ועל בשרו, במשך חמש עשרה שנות עבודה ומלחמה.

הרוח הזאת, התבטאה במלואה בהחלטות שנתקבלו.

מועצה זו הוכיחה להסתדרות את הנחיצות להתמסר יותר לעניני העובדים והעבודה במושבות.

יחד עם זה הוכיחה מועצה זו ביתר שאת את צדקת עמדתו המוחלטת של הפועל העברי בארץ ודרכו המיוחדת, אשר ברר לו במשך שנים. מצב זה של התימנים בעלי המשפחה, הפועלות והפועלים בכללם – עומדים ותובעים תביעה נמרצת את דבר יצירת רשת שלימה של משקי עובדים חדשים.