לְאוֹר הַיּוֹם,

בְּיוֹם בְּלִי אוֹר,

דָּפַק בַּדֶּלֶת אִישׁ אָפֹר

(מַמָּשׁ אָפֹר כְּיוֹרֵד־בּוֹר),

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם מִכְּפוֹר

אוֹ מֵרָעָב אוֹ מִמַּחְסוֹר,

כִּי בֵּין הַחֹרֶף וְהָעוֹר –

רַק קֶרַע־בַּד, שֵׂעָר שָׁחוֹר.

פָּרְעוּ רוּחוֹת, וְהוּא מִלְמֵל,

וְלֹא אֵדַע עַל מָה גִּלְגֵּל

אֶת תַּחֲנוּנָיו. אֶפְשָׁר קִלֵּל

הָאֲנָשִׁים בְּאֵין חוֹמֵל.

וְרַק אֶרְאֶה, לֹא בְּנָקֵל

הוּא יַעֲמֹד; וְזוֹ הַיָּד

אֲשֶׁר דִּלְדֵּל

הֵסֵבָּה עֵינַי מֵהִסְתַּכֵּל,

כִּי כֹה עָגֹם וְכֹה תָּפֵל

הָיָה הַכֹּל בְּלִי אוֹר יָהֵל.

אַךְ אָז שָׁמַעְתִּי בְּצִדִּי,

כִּי לֹא הַכֹּל הָיָה בִּכְדִי:

בַּת־הַשְּׁנָתַיִם, זוֹ בִּתִּי,

פָּרְצָה בִּצְחוֹק כֹּה לְבָבִי:

הֵן בָּא אָדָם בְּיוֹם פִּרְאִי,

מִשְׂחָק לְרוּחַ מַעֲרָבִי,

וּרְאוּ אֶת זֶה הַחוֹר

אֲשֶׁר יֶחֱשֹׂף כְּרֵסוֹ לַקֹּר,

וְרַעֲדוֹ לְלֹא עֲצֹר,

וּמִלְמוּלָיו שֶׁלֹּא יִגְמֹר,

וְהֵן דָּבָר הוּא לֹא יִמְכֹּר…

מַמָּשׁ לֵיצָן

בְּיוֹם בְּלִי אוֹר.