קבוצות טרם היו בארץ, ואף ההסתדרות על כל מוסדותיה ומפעליה עוד טרם נוצרו. כל ציבור הפועלים העברים בארץ מנה אז אילו מאות, אשר רובם היו מפוזרים במושבות הגדולות ביהודה ובגליל וחלק ניכר מהם היה מרוכז בשתי החוות הלאומיות, אשר נועדו ל“יער הרצל” – בן־שמן וחולדה.

דלה היתה עמידת קיבוץ הפועלים העברים בארץ בימים ההם. ללא כל ארגון, ללא דואג ומאסף, בבדידות ובאין־ישע התלבטו הפועלים על פני המושבות, נתונים להתנכרות לחצי־רעב ולקדחת האוכלת בכל פה¹. אניות באות והולכות, מביאות חלוצים לארץ – ובחזרתן לוקחות אתן רבים מאלה שקדמום אשר לא היו בהם כוח ורצון להמשיך. לא היה רב מספר העקשנים שהתמידו ונאחזו בצפרניהם באדמת המולדת הצחיחה. המחנה הקטן של “כובשי העבודה” במושבות – עליות וירידות חלו בו חליפות; מלחמות, נצחונות וכשלונות היו מנת חלקו. אף עזרת הארגון וההדרכה שניתנה מאת שתי מפלגות הפועלים הקטנות בימים ההם – לא עצרה כוח לגבש את המחנה הזה לגוף אחיד, בעל צביון ומגמה, להיותו מלוכד מסביב לנקודה מרכזית וחותר בכוח לקראתה. לא היה זה ציבור היודע את דרכו לפניו. רק דמדומי מחשבה ורעיון על עבודה וכיבוש עבודה וחיי עבודה וארץ־ישראל עברית רחפו בחלל עולמו, מבלי שאול וחקור הרבה, מבלי אשר מחשבות ורעיונות אלה ילבשו גוף ודמות הגוף.

אך הנה נפל דבר במחנה. שמועות הגיעו על היות “קומונה” של פועלים בחדרה, אשר פרצה את קיר הבדידות והעזובה ונמיכות הרוח וחוסר־הישע של הפועל במושבה ותתגבש לגוף משותף, למשפחה, אשר עוז בידה וכוחה אתה להעלות את האדם ואת חייו אף בתנאים עגומים אלה של פועל במושבה. מרחוק שמענו אף חרדנו לשמועה.

ובאחד הימים, בשלהי תר“ע – ואני אז פועל בחוה הלאומית בחולדה – הופיעה בשערנו חבורת פועלים צעירים, מלאי כוח ועלומים ומרץ. אלה הם הבחורים חברי ה”קומונה" מחדרה – כה התוַדעו אלינו. עוברים הם את הארץ לפני לכתם אל מקומם החדש – לאום־ג’וני, חלקת אדמה בעבר־הירדן מזרחה, השייכת לקרן־הקימת והנמסרת לעיבוד על אחריותם והנהלתם העצמית. שמענו ורחב לבנו. הנה הנה הקומונה, ואף הולכת היא לנקודה חדשה, רחוקה, על מנת ליצור ולנהל משק באחריות עצמה, מתוך עבודה וחיים משותפים! – החדשה הזו לא נתפסה אז כראוי במחשבתנו, אך היתה ההרגשה כי דבר מה חדש, נועז מאד וחשוב מאד, עומד להיעשות על־ידי הצעירים העליזים הללו.

ובערב על יד השולחן בחדר האוכל התקשרה שיחה סוערת ומלאת און על מצב הפועל ודרכו ועל הנסיון החדש העומד להיעשות שם, בכברת הארץ אשר מעבר לירדן. ואחרי האוכל התלקח ריקוד עליז וחי בחוץ, לאור הירח המכסיף. כוח עלומים ואש אמונה ומרץ לקראת הבאות התגלמו בריקוד סוער, בערב שקט זה, של שלהי הקיץ.

למחרת נסעו הבחורים הפלאים הללו, כפי שאמרו – בדרכם ל“אום־ג’וני”. ואנחנו ליוינו אותם בברכות – ובקנאה.

מפעל הקבוצה באום־ג’וני הוקף מראשיתו רחשי אהבה של כל בני המחנה באשר הם שם. אף פירוד המפלגות בימים ההם ובימים הבאים לא היה בכוחו להעיב את יפעת ההעפלה של היחידים האמיצים ולטשטש את ההוד שבמעשה־בראשית אשר במפעלם. כל הציבור העובד חש קרבה ליצירה זו, שהוסב שמה דגניה, ורחש כבוד והוקרה לאישיה. ויחס כללי זה לדגניה לא נשתנה בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים מאז ועד היום הזה.

אכן, לא רבים הם אשר היתה להם אמונה בדרך חדשה זו, דרך של עבודה וחיים משותפים. רבים לא האמינו, כי אמנם יתכן אשר אנשים מתוכנו יעשו מהפכה גדולה זו בצורת־חייהם ואף יקיימו אותה לאורך ימים. באופן הטוב – רק יחידי סגולה הם המסוגלים להגשים פלא זה בחיים. עם כל האידיאליות, המסירות, האמונה והרצון: הן לא יהפוך אדם עורו להיותו מסוגל להתאחז במשטר חיים המתנגד לטבע האדם. כה השקיף רוב הציבור על הקבוצה בראשיתה.

ברם, כל הנבואות של מתנגדים ושל אוהבים נתבּדו. ברכת ההתמדה וההתקדמות שרתה במעשה ידיה של הקבוצה הראשונה. בא שינוי במחשבת הציבור הקרוב לדבר. הרעיון חדר והעמיק לכבוש לבבות. פה, ושם התלקטו גרעיני אנשים, אשר קשרו את חייהם עם דרך חיים זו. ועד מהרה נמצאו הולכים בעקבות דגניה – ונוצרו עוד, אחת אחרי השניה, מספר קבוצות: – חולדה, קבוצת כפר־אוריה, אשר עברו אחר כך לכנרת, גן־שמואל.

בגורלי אני עלה להיות אחד הבונים של אחת הקבוצות הללו – גן־שמואל. במעונה של זו – לא שרה מזלה של אחותה הבכירה, מראשיתה עדו עליה קשיים וצרות ואסונות מרבה להכיל. הוטל על אנשיה לעמוד במערכה קשה מול פגעי טבע, פגעי שכנים ופגעים אחרים. רק בדי מאמצים גדולים וקרבנות עלה לאנשיה להוציא את מפעלם למרחב.

מראשית התרקמות מפעלינו ותוך כדי עבודתנו, עמד סמל דגניה לפנינו. ראינו עצמנו כממשיכי הקו. והיו געגועים למקום־הבחירה הזה. היה רצון לחזות בדמותה של דגניה במקומה. וכאשר הונח לנו כמעט – קמנו ועלינו, מספר חברים, לרגל לדגניה, לחג הפסח. היה זה בשנת ארבע לקיומה.

מה נפלא היה ערב ה“סדר” הזה, ראשון ביקורי, בדגניה. אורה וחמימות שפע חדר־האוכל על חבריו ואורחיו, שנהרו כמוני הנה לחג מפינות ארץ שונות. וחמימות מעדנת אפפה את הלב הייגע, והיתה נחמה לראות את ראשית אונה של בשורת החיים החדשים על אבני יצירתה וחייה. הנה הנם אנשי ההעזה הגדולה, אשר קפצו ראשונה לים ויהיו לנס, אף היו לתא־חברה מגובש ובר־הוי עצמי, אשר עוד לא היה לעולמים. הנה הנה קבוצה בחייה ובשמחת חגה.

וכאז ביום חגה מלאים האנשים עוז ושמחת נעורים. מעקשי ההגשמה וימי החולין לא העיבו את מעטה ההוד החופף על יוצרי המפעל. השירה פורצת והשמחה במעונם. עוד רבה הדרך, עוד רבות הפרובלימות – אבל הבטחון והאמונה בימינם.

וכאילו הננו מכירים זה את זה משכבר הימים – כה הביע סבר הפנים. וטוב היה לחבק יד ולהתוַדע איש אל אחיו, איש דגניה אל אדם הקבוצה הצעירה.

־ ־ ־ ־ ־

מאז עברו שנות דור. נצורות חלו בארץ. עליה חלוצית רבת־עם פרצה מהגולה ותמלא הארץ אותם: בעיר ובכפר, בחרושת ובעבודות ממשלה, בבנין ובכביש. זרם צעיר ורענן שטף בעוז אל תוך עורקי המחנה הזעיר והייגע– וידרך כולו לפעולה. המאות הפזורות הפכו לאלפים ולרבבות, ועד קרוב למאה אלף הגיעו כיום הזה. במשך הזמן קמה ההסתדרות וקם איחוד במחנה, ונוצרו מפעלים ומוסדות אדירים, המשמשים את התנועה כולה לצרכיה המגוונים והממריצים את יצירתה בכל ענפי החיים. ותאדר ותעצם יצירתו המשקית, החברתית והתרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

מני אז חלו גדולות ונצורות על שדה התישבות העובדים. ישובי עובדים לעשרות צצו ויפרחו בארץ, הנצר הרך והצעיר, אשר שותל אז על גדות הירדן, הכה שרשים, גדל ושגשג ויהי לאילן אדיר פארות, אשר בצלו יֶחסו המונים. תשעת החברים, אשר הלכו להקים את פלא הקבוצה, לא שערו בנפשם כי חצי יובל שנים טרם תעבורנה והם יהיו לרבבה; כי היצירה הקבוצתית תצרור בכנפיה המוני נוער בכל התפוצות, ותכה גלים כה כבירים בקרב תנועת־התחיה הגדולה בישראל; כי מאות ואלפים בני נעורים בכל קצוות תבל יטפחו בלבם את חזון המהפכה והגאולה, גאולה אנושית ולאומית כאחד, אשר חזה ואשר נתן לעם מפעל הקבוצה בארץ, זה אשר דגניה היא לו ראשית, דוגמא וסמל; כי אותם מחנות הנוער יקשרו את עתידם ואת תפקיד חייהם בהגשמת החזון הזה.

לא עוד פינת־יקרת היא הקבוצה בכתר הישוב הגדל בארצנו, לא עוד בודדת היא בישוב החקלאי, לא עוד יחידי־סגולה מעטים הם נושאיה ומגשימיה – רב־עם ומגוון הוא המחנה כיום הזה. ישובי קבוצות וקיבוצים לעשרות זרועים על פני רחבי ארצנו, מעורים ומשורשים בחיי משקם וחברתם, ועוד יותר רב מספר הגופים הקבוצתיים המתעתדים להתישבותם עלי קרקע.

וקם הפלא: גם המלאכים הרעים, אשר כה רבו בנתיבות הקבוצה, מאז היותה, בעל כרחם יענו אמן לנוכח המציאות שלה. כל הפרוגנוזות של מלומדים ואנשי כלכלה, פקחים ואנשי מעשה על הכשלון מחויב־המציאות של הקבוצה – נתבּדו. המפעל הקבוצתי הראה את כוחו כי רב במשק ובכלכלה, כביצירה החברתית אשר ביצע, והוא למעשה – ביחד עם אחיו מפעל מושבי־העובדים – הריהו יוצר המשק החקלאי המעורב המודרני והמפותח ביותר בארץ.

הרעיון ניצח. דגניה היתה למורה דרך לרבים. דגניה היתה לתנועה, לתנועת־מהפכה היותר גדולה שקמה מעולם, תנועה כובשת לבבות וכובשת דרכה בציונות המתגשמת בכוח איתנים, – ובה תתברך דגניה ביום חגה!

תרצ"ו (ניב הקבוצה)