זה מכבר לא ראינו אותו, את חיים וייצמן, מתהלך בתוכנו. את פניו לא חזינו, אך חשנו כולנו בתחושה עזה, כי אי־שם, בחביון טירתו, שוכן האיש המורם מעם וממלא בישותו המופלאה את תוכן־הקסמים של נשיא ישראל, הנושא ערגה בת דורות רבים, שקמה ולבשה עור וגידים בימינו. ואילו בעצם היום שהסתלק ונאסף אל עמו – לבשה דמותו החיה בלב בני הדור, אשר זכה לחזות בזיו פניו ולראות מקרוב במפעלות חייו, זוהר של אגדת פלאים, אשר הנה התרחשה אי־פעם – וחלפה, והיתה לנחלת ההיסטוריה של האומה העברית בהתחדשותה.
כי הנה דומה עלינו כאילו במרחקי זמן רב מאוד ראינו את חיים וייצמן בהדר מלכות מתהלך בתוכנו ופועל בלי ליאות במפעל חייו – בנין הממלכתיות הישראלית המחודשת. דומה עלינו כאגדה רחוקה, זכרון ימים קדומים, כאשר לראשונה הופיע בשמי התנועה הצעירה השם הזה, אשר הרעיד נימים חזקות בלב ובישר – למתקופת “הפרקציה הדימוקרטית” בציונות ובימים הבאים – ציונות מתגשמת בעבודה חלוצית בלתי פוסקת. הוא הוא אבי “העבודה המעשית” בארץ־ישראל, אשר הביאה שינוי ערכין ומפנה מהפכני בכל המערכה הציונית, אף הפעימה והפעילה את מיטב העליה השניה.
ומכאן, ממיטב קשרי־קדומים של אבי “הפרקציה הדימוקרטית” ו“העבודה המעשית” עם חלוצי העבודה וההגשמה – סוד הקשר הלבבי הבלתי־אמצעי בין חיים וייצמן ותנועת־הפועלים בארץ כל הימים, קשר של אהבה והכרה בברכה העצומה הנודעת לכל המפעל בהתגשמותו מהשפעת־גומלין זו שבין המנהיג רב־הפעלים בעבודתו המדינית והציבורית לשם הגשמה ציונית ובין תנועת הפועלים המגשימה את הציונות. גילויי אהבה והערצה הדדיים אלה נתבלטו בימי ביקוריו של וייצמן בנהלל ובדגניה ובמשמר־העמק ובישובי עובדים אחרים, בשובו משדה המערכה הציונית שלו בחוץ־לארץ.
השותפות הזאת שבין חיים וייצמן וציבור הפועלים נתהדקה ביותר מעת שציבור זה היה לכוח המכריע בציונות ובארץ ונושאי־דברוֹ הועמדו ליד ההגה במדינה־בדרך, ואחר־כך – במדינה עצמה.
לא תמיד ולא בכול היתה תמימות־דעים בין תנועת הפועלים ובין ח. וייצמן, אך עם זה לא נפגע1 ולא רפה יחס האמונים בינו ובין הפועלים. היתה זאת ברכת שר האומה כי בעבודה הקשה, העצומה והמפרכת של הקמת הבנין הציוני מהמסד ועד הטפחות – היה קונטקט קרוב ביותר בין אדריכל הציונות, לוחמה ומנהיגה בדורנו, לבין הבנאים העומדים בחומה ועושים במלאכה, גם עומדים בשער הגנתה ובמלחמת שחרורה. כי קונטקט2 זה פעל לא מעט לקירוב השעה הגדולה של תקומת עצמאות ישראל.
היתה זאת גדולתו של חיים וייצמן, כי לא השתייך לזרם מן הזרמים המתגוששים בציונות, אם כי לפי מעמדו התייחס על הציונים הכלליים; בהקדשת כל ישותו, כוחותיו המרובים וכשרונותיו המזהירים אך למטרה האחת, הגדולה, הנשגבה, שהיא למעלה מכל מעמד ומכל זרם: הגשמת הרעיון הציוני; בהיותו נתון אך אל התעודה האחת, לבלי סור ימינה ושמאלה – רכש לב כל העם מקצותיו והיה למנהיג המוכר והנבחר של העם כולו.
על כן טבעי היה הדבר, שבבוא השעה ההיסטורית הגדולה וקמה מדינת ישראל – נקרא האיש חיים וייצמן אחר הכבוד העליון שאין דומה לו בתולדות העם: להיות נשיא ראשון למדינה הצעירה של העתיק בעמים, המחדש נעוריו באדמתו־מולדתו. הנה כי כן: את כסא־הפאר של נשיא ראשון בישראל – פיארה אישיותו הרוממה והבלתי־נשכחה, העוטה הדר מלכות, של בחיר העם – חיים וייצמן.
זוהי דמותו של גדול־ישראל בדורנו, אשר הנחה את עמו לתקומה ולקוממיות, ובמותו איחד את כל העם לתחושת אבל כבירה וציוה עליו את החיים להמשכת פאר מפעלו.
כסליו, תשי"ג