לפנים הייתי סבור: ראשית חכמה – דברי־הימים. עד שאתה בא להכיר בהוה, צא ולמד את עברו, עד שאתה בא לדעת את עצמך, צא ודון את השלשלת התלויה לך מאחוריך. שבתי וראיתי, שההסטוריה אינה אלא מספרת במאורעות גדולים, ואין לה קנה־מדה דק למוד את החיים בזעירותם. חזרתי ואמרתי: אין ההסטוריה אלא מסרסת דמות העולם. היא מגלה רק את הבליטות המכריזות על עצמן, זיזי החיים וחודיהם, ואין כחה יפה לגלות את התמים ואת הצנוע שבהם. היא רושמת בפנקסה את היוצא מן הכלל, מעשים שאינם רגילים, אנשים שאינם שכיחים, ואין היא עשויה לבדוק ולהבחין את הרגיל והשכיח, את פשוטו של עולם. היא מטפלת בגס ובמוקשה־נוקשה של חזיונות, שגדלו כבר והגיעו לפרקם כדי מלוא־אחיזה לידים עסקניות, מחטטת בשכבות העליונות של הופעות, שנקפאו כבר וקרמו קרום חלק על פתלתלי זרמיהן הפוחזים, ואין בה לכבוש בכלי־אומנותה הויה חמה־רכה, את ההויה בשעת התהוות.

אבל דוקא זוטי החיים הם גופי החיים. מקרי יום־יום, פרטי דברים ופרוטרוטיהם, צרופי עובדות ולוָייהן, סכסוכי נשמה קלים וזעזועיה הכמוסים, שאנו עוברים עליהם בהסח־הדעת, משום שאנו מצויים אצלם ומשום שלא נתּנו לתפסם מחמת קטנותם ופזיזותם – מהם ומהמונם מתפרנסים המאורעות היהירים, הצעקניים. מפעוטות אלו נבנית ההסטוריה רוב בנינה.