כשאני צופה בדורות הבאים ומציר לי, כיצד יהיו הללו תמהים על חיינו ומלעיגים עליהם, על מלחמותינו ונצחונותינו, הנאותינו ויסורינו, כשם שאנו עומדים ותמהים על חיי דורות ראשונים ובזים להם – אני חש באפיסות ישותנו ובעלבונה. רק נחמה אחת מקררת את דעתי: אף הבאים אחרינו יהיו כפראים בפני הבאים אחריהם.
מתוך הרהורים אלו אני מסתכל בנצחה של דרכנו, ושני רגשות מפרכסים בי: רגש־גאון כלפי העתיד־לבוא הגנוז לאדם ורגש־חדלון כלפי אי־סופה של התפתחות, שאין בה דור ולא ילעג לו דור בא.