אלמלא השכחה, לא היתה האנושות אלא אדם אחד ולא היתה התפתחותה אלא השתלשלות של ילדות, בחרות וזקנה, ומן הדין שתהא הולכת ומתנונת ומתה.
בעטיה של שכחה החיים הולכים ונשנים תמיד. אדם בא לעולם, התחלה חדשה לעולם. כל אחד פותח בחיים פתיחה ראשונה, ולפיכך אין טעמם נפגם. גלגל־חוזר של התחלות ופתיחות.
ובו סוד קיומה של חמדה.
אבות שבעו הנאה והבנים רעבים לה שוב, כאִלו לא היה עוד זה הרעבון וזה השובע. אבות שבעו צער אהבה, שתו־מצו כוס התאוה ונקעה נפשם מהבליה, והבנים חוזרים על מעשי נערות של אבות ומהבְּלים מחדש, נפתלים אותם נפתולי־אהבה וטועמים בה טעם ראשון, ואיה סרך העבר וסבלו?
בעטיה של שכחה חוזרת ונשנית תמיד תמימות של הנאה. ההמשכה מנדפת חומה של חמדה, אבל הפסקתה במחזור העולמי מחזרת לה את לחהּ.
ונקוט כלל זה בידך: הזכרון הוא סם־מות לחמדה, השכחה סם־חיים לה.