בנמוסי החברה אתה מוצא בטויים, שהיו משמשים בשעתם למקרים מיוחדים, ובמשך הזמן נעשו הרגל ובטלו מיחודם, עד שאמירתם אינה אומרת ולא כלום. אף על פי כן הם מתקימים, ולא מתוך כח של התמדה, אלא מתוך טעם של שלילה. האמירה שנתכללה באה עכשו משום שאי־אמירתה מביעה יוצא מן הכלל, מקרה מיוחד. הכלל מתקים בשֶל היוצא. האמירה אומרת: אין זה יוצא.
לדוגמא: “תודה” זו, הרגילה להאמר בחנות לכל קונה, כשהיא נאמרת אין בה לכאורה שום הבעה, אבל כשאינה נאמרת יש כאן הבעה של זלזול. ומתוך כך יש כבר בטוי גם באמירה.
זה קיומו של חיוב בזכותה של שלילה. ומרובים הם מיני קיום מעין זה.