יש ואני מהרהר: פלוסופיה זו של דורנו, שאינה מתקשה כלל בהבעת דבריה, ולא עוד אלא שבטוייה עודפים על מחשבותיה, אפשר וחדשה חדוש של ממש? הן המחשבה הגדולה קודמת ללשון ומן ההכרח שהיא באה סתומה ואפלולית, הולכת ומגמגמת שנים ותקופות ומתיגעת למצוא לה תקון בבטוי מכוון עד שהיא מגיעה לידי זקנה ונעשית רשות־הרבים, מדרס ללשון. על־כן כל מחשבה חדשה נתלית בסִמבולים, באפני־דבור על צד ההמשל, העברה והשאָלה.
צא ובדוק את הפלוסופיה העתיקה וזו של ימי־הבינים. “מה־הוא” (טי אֶסטי) של סוקרטס, האִדאה של אפלטון, האֶנטֶלכיה ו"המה־שהוא" או “מה־ההיות” (טוֹ טי אֶסטי, טוֹ טי אָן אַינֵי) של אריסטו: שכלים נבדלים, צורות נפרדות, מלאָכים, אף אלהים ובנות־אלהים של חכמי האַסכולה – כל אלה וכיוצא בהם אינם אלא גמגומי מושגים וסמלים, המרפרפים על פני שטחם של מונחים וגדרים ואינם נוגעים בו, משמיעים לנו משק־כנפים של מחשבה חדשה ואינם נותנים לנו לתפסה. משום כך הם נדרשים בשבעים פנים וסובלים פרושים מתנגדים זה לזה. רק לאחר שקנו שביתה בעולם המחשבות ונִטל מהם ברק חדושם ומעופם, הם נכבשים בדפוסי לשון ויוצאים לכלל בטויים. תדע, כשהשם אלהים פסק מלהיות גמגום ועלה לידי בטוי, אותה שעה ירד אלהים מנכסיו ונתבדה.
הרי שהגמגום הוא סמן יפה למחשבה, סימן לימי־נוער; ואִלו הבטוי המלא בלי פגם בלשון הוא סמן לימי־זקנה.
לפיכך המחשבה של בני־דורנו, הנולדות בלי חבלי־לשון ובטוייהן באים תכופים להן, מסותתים ומהוקצעים יפה, חשודות עלי שהן זקנות
מתחלת בריָתן.