כל בטוי הוא משל, דמיון דבר לדבר, אליגוריה. יש הון יסודי של בטויים פשוטים, ראשוניים, שאינם בבחינת משל, ועל־גבם נבנה בנין גדול של בטויי מליצה, השואה והשאלה, שאינם מביעים את עצמותם של הדברים אלא את היחוסים שביניהם.
ומהו כל עִקרה של שירה? היא טוה נימים בין הדברים דרך המשל, ממשילה קוי שמש לקרנים, ירח למגל קציר, גלי־ים לנענועיהן של שדמות־בר, וכדומה, ומהנה אותנו הנאת אחדות, השואה והקבלה, הנאת הרמוניה בבריאה.
בבחינה זו הרי כל הדברים הם סמלים, המצטרפים לידי בטוי־משל אחד של נשמת ההויה האחת.