כל שהאנושות הולכת ומתקדמת בתרבותה, אפני בטוייה הולכים ומתקצרים. אבל יש להם קרן־קימת העומדת תמיד בעינה וכל השנויים אינם חלים בה. רכוש מתמיד זה, מעוטם של אמצעי־הבעה, הוא הלוז של הלשון וכמו־כן של אמנות הציור, אמנות הפסול, אמנות הקול.
בכך כשרונו של האמן הגדול: להבחין באותו לוז המוצנע בתוך ערמות של בטויי־יתר שנערמו על גבו שכבות שכבות. מאותו טעם, לפי שכחו יפה לתפוס את אמצעי־ההבנה במעוטם, יש התמדה והשארות ליצירותיו. ואִלו האמנים הקטנים נוח להם להשתמש בכלים המבריקים של בני־דורם ומבזבזים עושר רב לבטלה, וענשם בצדם: לאחר תקופה יצירותיהם נפסלות בעטיו של שנוי־וסת בעולם הבטויים ושוב אינן מובנות להדור החדש, שכן הן חסרות אותו הלוז המתמיד.