א    🔗

לפני חודשים מספר נדפסה באחד המאמרים הראשיים של “ניאר-איסט” ­– השבועון הפוליטי שבלונדון – פיסקה זו: “הערבי בארץ ישראל רוכש בנקל ובלי קושי מיותר את הבנתם וחבתם של האנגלים, בו בזמן שהיהודי נראה בעיני האנגלי כיצור מיסטי, מטריד ומעורפל, – בדיוק כפי שהיה זה מצטייר בעיני הפקיד הרומאי לפני שמונה עשרה מאות שנים”.

ציטטה זו מציינת, בצורה ברורה הרבה יותר מאשר שורה שלמה של נמוקים, את הפרובלימה בדבר היחסים האנגלו-יהודיים בארץ, את הפרובלימה בדבר השותפות שלהם באדמיניסטרציה של ארץ ישראל.

ב    🔗

מזמן שהחלו הוכוחים על הפוליטיקה הבריטית בא“י, לאמור מזמן שנוסעה האדמיניסטרציה הבריטית ב”שטח האויב שנכבש", היתה הפרובלימה הזאת לאחר הנושאים העיקריים של הוכוח. העתונות הארץ-ישראלית עוסקת בה כמעט רק במקרים כשפקיד זה או משנהו מבין הפקידים הגבוהים או הנמוכים נאשם במעשים אנטיציוניים. בפוליטיקה הציונית מופיעה השאלה לעתים תכופות יותר בצורת החלטות “רדיקליות” או נאומים, שבהם מובעת הדרישה לטהור האדמיניסטרציה הבריטית ולפטוריהם של הפקידים האנטישמיים. על מידת השטחיות של האשמות אלה אפשר לעמוד מתוך העבודה, שכמעט אף אחד מהפקידים הגבוהים במנגנון האדמיניסטרטיבי לא עלה בידיו להוציא את עצמו מכלל הנאשמים. ביניהם היו כאלה שלאחר עזבם את משרותיהם הרשמיות – הביעו בגלוי ובאופן ברור את חבתם ויחסם החיובי לציונות. אולם הפרובלימה נשארת בכל חריפותה.

במשך עשר שנות האדמיניסטרציה הבריטית נתנו לנו הזדמנויות מספיקות ללמוד – את אשר האנגלים למדו זה מכבר – כי האדמיניסטרציה אינה גורם חשוב פחות מאשר הקונסטיטוציה, ושבמקרים ידועים ובתקופות ידועות יכולה האדמיניסטרציה היום-יומית – המשטרה, בית המשפט, מחלקת המסים וכמו כן כל משרד אחר – לפעול בנגוד להכרזות הפוליטיות החגיגיות וליסודות הקוסנטיטוציוניים הנערצים. כמו כן היתה לנו ההזדמנות ללמוד – את אשר לא ידענו בזמן פרסום הכרזת בלפור – כי האופי האדמיניסטרטיבי של הארץ עלול להיות מושפע באופן חזק הרבה יותר מבחירת נושאי המכתבים והשוטרים מאשר מבחירת נציב עליון או תובע כללי.

אולם חשיבותו של הענין אינה נובעת רק מתוך כך שבקוניונקטורה הנוכחית קשור גודל עבודתנו קשר אמיץ עם האדמיניסטרציה הבריטית, וישאר דבוק אליה במשך תקופת המעבר הקשה בארץ – זו שתעודתה תובעת מן האדמיניסטרטור מידה גדולה ביותר של עדינות, רצון טוב והבנה. ענינים חשובים יותר עומדים להיות מוכרעים ע“י פתרון הפרובלימה הזאת. שותפות היהודים והאנגלים בארץ-ישראל אינה מוגבלת למפרע, כפי שנדמה אולי למישהו, במספר שנים קצוב או אפילו בתקופת הדור הנוכחי בלבד. לי נדמה – ולמען האמת גם אגיד את הדבר – ששותפות זו היא יותר מאשר זמנית. והרי דבר זה מוסיף משקל נוסף לפרובלימה. ואין אנו צריכים לשכוח, שבמשך השנים חוזרים מא”י לאנגליה מאות אחדות של פקידים המנסים להשפיע במידה גדולה פחות או יותר על דעת הצבור, בהיותם בעיניו מומחים לעניני הציונות וארץ ישראל. ובשום אופן אין אנו יכולים להיות אדישים לכך, אם האנשים האלה יופיעו כזורעי-שנאה או כמטיפי חבה.

לספר כספרו של מיור אשבי “פליסטיין נוטיבוק”, הכתוב ע“י אדם ששהה שש או שבע שנים בארץ-ישראל ב”שרות הוד מלכותו", יתיחס תמיד האנגלי היושב ארצו באמון.

ג    🔗

שאלה ראשונה היא איפוא, אם אלינו להסתפק באנליזה המקובלת לגבי אנטישמיותם ואנטיציוניותם של הפקידים. דומני, שהשאלה אינה פשוטה כלל וכלל. לפי יחסם אל היהודים והציונות אפשר לחלק את הפקידים הבריטיים לשלשה סוגים. הסוג הראשון מהם כולל כעשרה אחוזים של הפקידות הבריטית בארץ, ומורכב ברובו מאנשים בעלי אינטליגנציה ותרבות גבוהה, שלבם פתוח להבנת רעיונות ואידאלים. רובם הגדול הוא מבין הפקידות הגבוהה. חלק מהם בא לארץ בידיעה מסוימת של הפרובלימה היהודית בעולם כולו וכשהם נוטים חבה לציונות, וחלק לומד את הפרובלימות הללו בארץ גופא, ורוכש לעצמו כאן דעות על אודותן. אין זה אומר, כמובן, שהם מתחילים לדבר או לפעול כאילו היו חברי הועד-הפועל הציוני. בעבודתם הם נמוסיים, שומרים על הפרסטיג’ה של הצדק האדמיניסטרטיבי, ואם זו גם פוגעת לפעמים ביהודים, והם נאמנים לדעותיהם מתוך היותם סגורים בתוך עצמם ועומדים מרחוק. אנשים דוגמת סיר וינדהיים דידס וסיר גילברט קלייטון, שניהם מזכירים ראשיים בתקופת הרברט סמואל, או לורד פלומר – מי שהיה נציב עליון, – שייכים לסוג זה. גם את מיור קמפבל, נציב מחוז הנגב, אפשר לצרף אל אלה. הסוג השני דומה מבחינת כמותו לראשון: אף הוא כולל אנשים בעלי מידת תרבות וחנוך והבנה סימפטית לגבי רעיונות ושאיפות אידאליות: ואף הוא ברובו כולל את הפקידים הגבוהים. יחסם של אלה ליהודים ולציונות הוא מראשית הוצרו בלתי ידידותי בהחלט. אצל חלק מהם, כפי שמציין הקול. ודז’בוד, מופיעה בבחינת גורם ליחס הזה השפעת הסביבה הנוצרית-מיסיונית, המפחידה אותם במפלצת של שלטון היהודים על המקומות הקדושים. אבל בעיקר משפיעים, לדעתי, גורמים אחרים. יותר משהם מתנגדים ליהודים הם נוטים לצד הערבים. בפקידות הבריטית, הן בלונדון והן בארצות שונות של המזרח, רווחת כיום “תורה” שלמה, התומכת מתוך הכרה והתלהבות בתנועה הערבית. האופי האנגלי משתמע כאן לתרי-אנפין. מי שמסתכל בו נדמה לו כאילו אין לך גזע אחר שיהיה מרוכז כל כך בעניניו הוא, איגואיסטי כל כך ומובדל מיתר העולם. ומצד שני עלול המסתכל לגלות בו נגודים מוזרים. בשום שירה אחרת לא מורגשת הקרבה וההבנה לגבי איטליה כמו בליריקה האנגלית; שום ספרות אחרת לא הרימה בחזקה את קולה לטובת התנועות הלאומיות של היונים וההונגרים כמו הספרות האנגלית;

שום מצרי מבטן ומלידה לא תקף בחריפות את השלטון הבריטי במצרים כמו וילפריד סקוין בלונט. בשורות הראשונות של הלוחמים בעד החופש הלאומי של ההודים אנו מוצאים עד היום את הגב' אנני ביזנט ואת יועציו האנגלים של גאנדי.

ככה בדיוק קיימת בין הפקידות הבריטית גם תנועה אידאליסטית פרו-ערבית. כדי לעמוד על טיבה, די לקרוא את הדינים-וחשבונות והמכתבים שנכתבו ע"י הגב' גרטרוד בלל, זו שמתה לפני זמן כשהיא מכהנת בבגדד בתפקיד של חבר בממשלת עיראק. בארץ ישראל שייכים לסוג זה של הפקידים סט. ג’ון פילבי וה' קוקס, שניהם מי שהיו יועצי אנגליה בחצר עבד-אללה בעבר-הירדן. ה' ריצ’מונד, מנהל מחלקת העתיקות של ממשלת ארץ ישראל, אף הוא ראוי להמנות עליהם.

הסוג השלישי כולל, כפי שמראים המספרים, את שלשת רבעי הפקידים בארץ, לאמר את המון הפקידים האנגלים, הבינוניים והנמוכים. לחלק זה שייכים הקצינים וסגניהם במשטרה, פקידי הדואר, מהנדסי מחלקת העבודות הצבוריות של הממשלה, פקידי מחלקת הקרקעות והבריאות. ועלינו להביא בחשבון כי בתנאי ארץ ישראל ישנה לכל הפקידים האלה חשיבות פוליטית מרובה. בחיים היום-יומיים מנהל משרד הדואר הוא המכריע, אם השפה העברית תהא שלטת במשרדו למעשה או רק בנוסח המנדט; פקיד נמוך של המשטרה יכול לאסור על תהלוכה שלמה מלכת לקברו של שמעון הצדיק; מהנדס מחלקת העבודות הצבוריות של הממשלה יכול להקל או להקשות על פתרון שאלת חוסר העבודה ע“י יחסו לפועלים היהודים, ושופט בריטי הוא אשר היה עליו להכריע מי – היהודים או ערבים – היו אשמים במאורעות יפו של שנת 1921. המון פקידים הבינונים והנמוכים, העובדים בכל המשרדים הללו, אינם יודעים בבואם לארץ מטוב ועד רע, וגם לפני בואם לארץ לא ידעו כלום על אודות הציונות או שידיעתם זו היתה קלושה למדי. השאלה היהודית בעולם כולו מעסיקה אותם בבחינת שלג דאשתקד. כוונת העליה וההתישבות של היהודים אינה ידועה להם, וכמו כן אין להם כל דעה בנוגע למפעלנו בכללו. ולדעתי אינם מושפעים גם מדעה קדומה ביחס למפעל זה. יכול היות שבמידה ידועה פועלים בקרבם אינסטינקטים אנטישמיים. אלה החושבים כי רק האנגלים תושבי ה”פרוורים" עלולים להיות חשודים בנטיות אנטישמיות – יהיו מוכרחים להודות, כי רובם של הפקידים הללו מוצאם מפרוורי הערים והבורגנות הזעירה בערי השדה.

על כל פנים אי אפשר להגיד שהללו מושפעים מרגשי אנטישמיות במידה רבה, וכאן נמצא מרכז הכובד של השאלה. חלק גדול מבין הפקידים הללו באים לא“י כמו לעיראק, לרודסיה או לאיזו ארץ אחרת. בתחילת בואם, מתוך חוסר ידיעה לגבי התנאים המקומיים, הם בבחינת ניטרליים ומגששים באפלה מתוך תקוה שימצאו סוף-סוף את דרכם, על אף האדיבות הרשמית מלמעלה למטה של אדמינסטרטור קולוניאלי לגבי ה”נייטיבס“, זו שהם מבליטים אותה בשעות העבודה במשרד, הם נשארים בעימקא דלבא ניטרליים לגבי שני הצדדים. השקפותיהם ושעותיהם נוטות לכאן ולכאן, כמטוטלת השעון. במשך שבועות מספר הם מרגישים כעין נטיה לאחד הצדדים, וכעבור שבועות מספר למשנהו, ועם גמר חדשים אחדים אחרי בואם מתחילה המטוטלת לנטות יותר ויותר לצד אחד. הדעות והסימפטיות שבלבם נעשות ברורות יותר ויותר, חיבתם של רבים מהם מתחילה נוטה לטובת הצד הבלתי-יהודי, והולכת ונוצרת אוריינטציה פרו-ערבית. וכאן מקור הדאגה. את התפתחות הענינים הזאת, שיש בה כמובן גם יוצא מהכלל ושאינה משפיעה במדה שוה על כל אחד, אי אפשר לעצור ע”י “פטורי הפקידים האנטישמיים”. הופעה זו, הנקראת בפינו בשם אנטישמיות, מופיעה מדי פעם מחדש, והיא העושה את הפרובלימה למורכבה ורצינית ביותר ובמדיה גדול יותר מאשר מתארים זאת אצלנו.

ד    🔗

ונשאלת השאלה: מהן הסיבות הגורמות לכך, שהפקידות הבריטית בא"י נהפכת ללוחמת – מתוך הכרה או לכל הפחות מתוך הרגשה – בעד הערבים? יש לדעתי סיבות רבות המביאות לידי כך:

א) מספר רב מהפקידים הבריטיים, – בדיוק כחבריהם הרומאים לפני שמונה עשרה מאות שנים – באים לארץ ישראל ממושבות קולוניאליות אחרות, שבהן סגלו לעצמם שיטה קבועה של נסיון אדמיניסטרטיבי. כל אחד מהפקידים האלה חובב את שיטת העבודה הזאת. נעים לו הדבר כשהמכונה האדמיניסטרטיבית מהלכה חלק, ואינו אוהב את אלה השמים מקלות לבין גלגלי המכונה הזאת. ע"י שימת המקלות לבין הגלגלים בא עכוב במהלך המכונה, יש צורך למצוא את החלק הניזוק ולתקנו, להוציא את המקלות, להרכיב מחדש את המכונה ולהניעה. וספק אם ימצא אף פקיד אחד האוהב לעסוק חליפות במלאכה זו. נוסף על כך רבים מהפקידים באים לארץ ישראל אחרי שרות בארצות ערביות אחרות, כגון סודן, מצרים או ארם-נהרים, והם יודעים את שפת הארץ ואת המנהגים וארחי-החיים של יושביה. אילו היו בארץ ישראל ערבים בלבד, או לכל היותר ערבים ותיירים אירופאים הבאים לבקר במקומות הקדושים – היה הכל פשוט ואפשר היה להמשיך לכת בדרך הסלולה של רוטינה, ולהתנהג כמו במצרים או בסודן. אולם בארץ ישראל קיימת התישבות של יהודים, אלה השמים מקלות לבין הגלגלים וגורמים להופעת פרובלימות החותרות תחת יסוד הרוטינה הקיימת. ועוד גם זאת: מעל לראשם של הפקידים הבינוניים והנמוכים מרחפת תמיד אימת הפקיד הגבוה מהם. הרי סוף סוף הוא, הפקיד הבינוני או הנמוך, אחראי לעכוב בעבודת המכונה, והוא שצריך למלאות את תפקידו בזמנו ובמועדו, ועל כן יש תמיד ברצונו למלאות את התפקיד באופן קל ונוח ביותר. נמוקו של מהנדס מחלקת העבודות הצבוריות (ואני מצטט הרבה יותר מתוך זכרוני מאשר מתוך השראה פיוטית) הוא בערך כזה: “עלי לבנות בנין זה או משנהו או לסול דרך זו או משנה, ואני האחראי למלוי העבודה בהקדם ובזול. אם אקח פועלים ובעלי מלאכה ערביים – תהא ידועה לי הטכניקה הפרימיטיבית שלהם; אוכל לעשות קלקולציה מדויקת ואדע את חשבוני. אבל אם אקח פועלים יהודים – יעמדו לפקודתי אנשים אשר למדו את מלאכתם רק לפני כמה שנים, כל אחד מהם שומע חמש שפות (דבר שאינו רגיל כלל וכלל אצל אנשים שאינם ממטיפי-הקומוניזם), בחלקם היו אלה לשעבר סטודנטים ובחלקם חייטים וסנדלרים. אומרים הם כי לרגלי פרוצס היסטורי באו לארץ הזאת ונעשו לפועלי בנין. מה איפוא לי ולפרוצסים היסטוריים?!” זהו אותו סוג הפקידים הנמצא יום יום במגע עם הפרטים הקונקרטיים של עבודת הבנין, ומספר רב מבין הסוג הזה, אף ממחלקות אחרות של הממשלה, מהלך מחשבתו דומה לכך.

ב) גורם חשוב למדי הוא, לדעתי, הדבר שהאופי הערבי – בהשואה אל היהודי – הוא פחות מורכב ולכן גם מובן יותר ואפשר בזמן מועט לעמוד בנקל על טיבו. לגבי האנגלי הבינוני חשוב הדבר עד מאד, שכן אינו בקי בפסיכולוגיה ואינו אוהב להתעסק בפרובלימות של פסיכולוגיה מסובכת. מה שמבינים מהר מתחבב מהר על הלב. המעלות והחסרונות שבאופי הערבי, אלה ואלה גם יחד, הם פשוטים לפי ערך. אי אפשר כמובן לנהוג בנידון זה הכללת דברים. כל דברי הכללה בנוגע לגזע יש בהם תמיד חשד של טעות. ואף על פי כן – מהותם הפנימית של הערבים נראית לנו שלמה ובלתי נפגמת. חניפות מצד אחד ותקיפות מצד שני; פריצות ולבביות כאחת; מידת הכנסת אורחים בצרוף צביעות – כל זה הוא שלם ופשוט בתכלית הפשטות. אפילו את הטכניקה של שקרי הערבי אפשר ללמוד על נקלה. ובהשואה אל הערבי הרי כל אחד מהיהודים – וכמו כן הישוב כולו – הוא מין יצור בלתי אורגני, מורכב, מיסטי ולא רגיל. מה הביאם הנה? מה הכריח את האנשים האלה לעזוב את ארצותיהם, המפותחות פחות או יותר, ולבוא לארץ המזרחית הזאת, העניה והסלעית? מה מכריח את בנו של בעל בית חרושת ואת בתו של בנקיר להתגורר בצריף עץ ולאכול שלש פעמים ביום שעועית וזיתים? מהו הקשר אשר אגד יחד את היהודי האמריקני בעל-הבית בתל-אביב ואת הסבל התימני, את המוסמך של אוניברסיטה גרמנית וחובב-ציון מרוסיה, את הנציב האנגלו-יהודי ואת הסוחר מבוכרה? בעיני הפקיד כל זה הוא מוזר ובלתי נורמלי. מה יש ברצונם? האומרים הם להגשים רעיון? יש לנו עדות של אנגלי בעל תרבות במידה רבה, הבישוף גרייטון, אשר אמר: “האנגלי הבינוני לא רק שאין לו רעיונות, אלא שהוא שונא כל רעיון בזמן שהוא נתקל בו”. ואם ברצונך להגשים רעיון – למה ישנן תריסר מפלגות יהודיות בארץ? מה פירושה של שנאה זו בין האשכנזים והספרדים? בין החרדים והחפשים, בין הסוציאליסטים והבורגנים? הרבה דברים, שבשבילנו הם בבחינת “יחוס” ומקור גאוה, הם סתומים ובלתי מובנים לאנגלי, ומה שהוא בשבילנו לפעמים בבחינת טרגדיה, אינו בעיניו אלא אבסורדום. הלה שואל: אם יש כאן רצון להגשים את הציונות בשותפות עם האנגלים – מה פירושה של הבקורת והנאצה הבלתי פוסקת שהפקיד הבריטי נתקל בה? אין ודאי דעת העתונות היהודית להעליב את מי שהוא, ואין הסגנון של עתונינו בא אלא מתוך מסורת רגילה מימי מלחמתנו האמיצה בעד זכויותינו בארצות הגולה. אבל האנגלי, כפי שאומר אחד מסופריהם, “יודע גבולות שאפילו שנאה מפלגתית אסור לה שתעבור עליהם”. האנגלי, וביחוד האיש הבינוני המהוה את המון הפקידות בארץ, אינו יודע את המסורת הזאת; וכמו כן אינו מבין אם זהו רק סגנון או פרי טמפרמנט בלתי מרוסן.

ג) על כמה אנגלים משפיע גם הרומנטיזם המזרחי המיוחד במינו. המזרח, המסתמל בעיני האנגלי ע"י הערבים, קשור בהכרתו של זה אל תמונות מאלף לילה ולילה, אל “אבנטות”, ספורים בבתי הקפה וקריאת המואזינים בערבים מעל המינרטים. כאן באים ברוב דמיון הסמטאות הצרות והשווקים והנגונים של מוכרי-המים, והרון-אל-רשיד עם הויזיר שלו המשוטטים באפלת העיר כדי לשמוע שיחה מפי דלת העם. קשה במקצת לתפוס את הדבר – למה רומנטיזם זה משפיע כל כך על האנגלי. אומרים כי החיילים מזילנדיה החדשה ואוסטרליה פטורים ממנו. יכול היות שנגוד האופי הוא העושה כאן קסמים. ויכול גם היות, שצדק דין אינצ' באמרו כי באופי האנגלים נכרת נטיה לחיים פלגמטיים מחוסרי דאגה, וכי הם מרגישים כעין קרבה אינסטינקטיבית לחיי המזרח המתנהלים בעצלתיים. העובדה, כי קרבת הערבי הארץ-ישראלי (ביחוד מבין תושבי הערים שבהן נמצא האנגלי) לערבי האמיץ והתקיף בן המדבר היא מסופקת למדי, והוא אינו אלא נצר תערובת של הגזעים הלונטיניים מצד אחד ויהודים וצלבנים מצד שני, ואין לו כמעט שום שייכות לאבן-סעוד או לואהביים – עובדה זו אינה באה כלל וכלל לנגד עיניהם של האנגלים. כמו כן אין להם ענין לדעת כי אחרי בחינה יסודית יותר יוצא שמידת הרומנטיזם אצל בעל הגרז' ברמלה או אצל בעל בית המסחר ביפו דומה לזו שבמחסני-ההספקה שלהם או במכולת הנמצאת בחנותם.

הם מוסיפים להצטייר בעיניו כבאי-כוח המזרח, אשר החייל האנגלי שר על אודותם יחד עם קיפלינג:

Ship me somewheres cast of Suez

the best is like the worst.

Where there are no Ten Commandments and

A man may raise a Thrist.

ולתוך האידיליה הזאת מכניסים היהודים דיסוננסה ואי-התאמה. ומצד שני – הסגנון האירופי, אשר היהודי מסמל אותו, אינו אירופי במובן הרחב של המושג, אלא העתקה מחיי העיירה היהודית באירופה המזרחית, זו השקועה תמיד בדאגות ובחוסר מנוחה וחסרה בחייה את היופי המושרש ואת הרחבות.

וישנן עוד סבות אחרות. יש למשל, בתכונה הספורטיבית של הערבים בה מה המושך את התענינותם של הפקידים האנגלים הבאים לא"י, בעיקר מרוץ-סוסים, גדול-סוסים, וכדומה. אל יהא הדבר זה קל בעינינו. על הפלנטטורים בוירגיניה אומרים, כי הם בונים את ההיפודרומים שלהם לפני שהם מתחילים בונים את הכנסיות. את השפעת הכנסיה הרומאית-קטולית והאנגליקנית הזכרנו כבר למעלה. הסיבות הן איפוא מרובות, אולם התוצאה היא אחת. המטוטלת מתחילת נוטה לצד אחד. לא לצדנו.

ה    🔗

ואנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות מבחינה זו? ראוי לנו שנדע, כי השאלה אינה יכולה להפתר ע“י האשמות ודרישת פטורים. ההחלטות הריויזיוניסטיות והנאומים אינם משפרים את המצב, אלא עושים אותו לפעמים לגרוע יותר. הפרובלימה הפוליטית בדבר היחסים האנגלו-יהודיים נשארת עומדת בעינה, ע”י אמצעים טכניים ונסים ונפלאות אי אפשר לפתור אותה. היהודים ומנהגיהם והמסורת שלהם לא ישתנו; גם על הטמפרמנט שלהם לא יותרו, על כל פנים בזמן הקרוב. על אחת כמה וכמה אין לקוות כי ישתנו האנגלים בארץ ישראל.

הסתירה היא עמוקה ונגודי הטמפרמנטים עלולים להביא לידי חכוכים קשים. תעודתנו בארץ ישראל תובעת מאתנו שנמנע את עצמנו ככל האפשר מהחכוכים הללו. כיצד נגיע לידי כך? האמצעי הטוב ביותר בתנאים הנוכחיים אינו יכול לבוא בחשבון בשל עצם התנאים האלה. אמצעי זה יכול היה להוצר בדמות פרלמנט שהפקידות תהא אחראית לפניו. האנגלי – הפקיד האזרחי – הוא בעל רגש מפותח לגבי אחריות פרלמנטרית. כל מוסדות הממשלה היו מטים את אזניהם למתרחש בפרלמנט, והיו קולטים אפילו את הואריאציות הקלות שבקלות. כיום נמצאת הנהלת א"י בידי ביורוקרטיה קולוניאלית אוטוקרטית. התנאים אינם מרשים לנו להגביל את שלטון הפקידים על ידי מוסד של הנהלה עצמית, ואנו משוללים נקודת אחיזה חשובה לפתוח הקואופרציה בין הישוב היהודי והפקידות האנגלית.

נשארים לנו רק שני אמצעים. הם עצמם כוחם לא רב, אבל יש בידנו להוסיף על ערכם, אם רק נדע להשתמש בהם בכובד הראש הראוי.

האמצעי הראשון: ליצור כלי מבטא לדעת-הצבור שבמידה ידועה ישמש במקום המוסד הפרלמנטרי וישפיע על הפקידות הבריטית. פירוש הדבר למעשה – יצירת עתון אנגלי בעל ערך תרבותי ורפרזנטטיבי גבוה. השקפת האורגן הזה על הקואופרציה בין היהודים והאנגלים בארץ ישראל הכרח לה שתהא נובעת לא מבחינה זמנית, – לאמר מעין תעודה טכנית או “מכה שלא כתובה בתורה” – אלא מתוך תעודה פוליטית המגדירה את צורות קיומנו הלאומי גם לעתיד, ליום שנהיה רוב בארץ. האורגן הזה צריך לשמש קשר בין ההשקפה הפוליטית-המעשית שלנו ובין דעת הצבור באנגליה.

סנוביזם מצד אחד ולונטיניזם מצד שני ביכלתם לנצח את הזרות. הבית היהודי הטוב, הלאומי והחדור אידיאלים, צריך להפתח בפני האנגלי. רבים המכשולים בדרך זו. הבית היהודי הטוב, בירושלים ובתל-אביב, טבוע עליו על פי רוב חותם מיוחד: חותם של מזרח אירופה או בעיקר של רוסיה. זה עושה את דבר ההתמזגות לקשה ביותר. גם התמזגות של בית כזה עם יהודים ממערב אירופה – אינה עולה על נקלה. הכרח לנו ללמוד את התורה הזאת. יש צורך שנכיר זה את זה. רק בעקבות ההבנה תבוא החיבה.

ההכנות לאמצעים אלה, והשמוש בהם – חשובים הרבה יותר לגבי פתרון תעודתנו הפוליטית מאשר דקלמציה פוליטית סתם. ועל כל פנים הם הרבה יותר בבחינת דרך ל“דומיניון השביעי” מאשר כל ההחלטות בדבר מדינה יהודית.