אין אדם דומה לחברו, ואין מעשה של זה דומה לאותו מעשה של חברו, ואין אותו מעשה בשעה זו דומה לאותו מעשה בשעה אחרת, ואיך אתם רשאים לחוק חוקים, חוקה אחת לכל בני האדם? אין החוק אלא משוה ומכלל, מבליע את היחודים, מאפיל על ההפרשים, והריהו מקפח את נשמתו של הפרט ומעקם את הדין. אם אתה בא לחוק, צא ופרוט אין־סוף של חוקים לפי האין־סוף של דברים וענינים, מקרים ואפנים, תנאי־מקום ותנאי־זמן, לפי אין־הסוף של אישי רצונות ומעשים – ואל יהיו החוקים כללים.

אין הקש מאדם על אדם, מרצון על רצון, ממעשה על מעשה. בודד האדם בעולמו.

אש בחטא וקרה בחוק, איך תשפוט הקרה את האש?

כבוד השופט במנוחת־נפש – איך רשאי הוא לדון את חברו והוא לא הגיע למקומו, למצב־רוחו של החטא ורגזו? ואיך רשאי אדם לענוש את חברו מתוך מנוחת־נפש?

מוּצא אדם להרג, כמה יפה היא אותה שעה, כמה יפים פניו החורים ועיניו הנוגות. הוא התחטא וטהר נפשו למיתה, קדוש הפושע כשהוא עולה לגרדום – ולמה ימות הקדוש?

ואיך יחיה קדוש בחטאו? האם לא יתמלא לבו חמלה על שופט ותלינו? האם לא יבקש מהם סליחה על העלבון והצער שגרם להם? מה אשם השופט ומה אשם התלין, כי ישפכו את דמו?

ואִלו נתּנה רשות ואלמלי לא התבישו, אפשר היו נופלים איש על צואר רעהו ובכו על גורלם. שלשתם, השופט והתלין והפושע.

חמלו על השופט.