(לֶנִין)

ראיתיו כמה פעמים ותמיד בעלבונו, במצב של קטנוניות; במלחמותיו העקשניות על קוצו של יוד באיזו תכנית או באיזו מסירת־מודעה, בוכוחיו הרותחים על דברים של מה־בכך כנגד מתנגדיו וגם כנגד בני־סיעתו, כשהוא מזוין ערמות עתונים וגזרי־עתונים ודן על פיהם את המאורעות וחותך מתוכם ראיות לדבריו. ראיתיו רק בשעת קלקלתו ומעולם לא בשעת גדולתו, ובכל־זאת הרגשתי שאני עומד לפני אחד המסולתים והמעולים שבדורנו – משהבחנתי, במי הוא נלחם. הוא צפה את העתיד והכיר את הסכנה האורבת לרעיון הגדול מצד נושאי דגלו עצמם, מצד הנמושות והנחשלים, הפקחים הפשרנים הנרתעים לאחוריהם מפני התגשמותה של משאת־חייהם. הוא הכיר את האויב מבפנים, כשעדין היה זה משותף עמו במלחמה אחת, הכיר בו כעשרים שנה עד שנכשל ובגד, עד שבא הנסיון ההסטורי וגלה את קלונה של אותה אִמפוטנציה נפשית, קלונם של סריסי־מעשה שהטיפו כל ימיהם למרידה ולתקון־עולם ולא עמד בהם רוח להיות מקימים את שהיו נאה דורשים.

ודע, קל יותר להבחין באוהב מלהבחין באויב. ולא כל־שכן שקשה להכיר באוהב של עכשו את האויב שלאחרי ימים ושנים.

אולם לא מתוך חכמה יתרה הכיר הכרה מוקדמת זו אלא מתוך חריפות של חוש, חוש חיוני המרגיש מיד בכל חשש סכנה; שכן רעיון הגאולה, לֶדת אנושות חדשה, נבלע כולו בדמו עד שיצא מכלל רעיון בחינת שאיפה צרופה ונעלה והגיע למדרגה של חושיות בחינת יצר תקיף התובע את המעשה בכל גסות מציאותו.

בבחינה זו הוא סמל האמתיות. לא ידע את הדברנות המתוקה ולא ידע קסמי דמיונות נשגבים – לא ידע שום מחיצה בין חזון ומעשה, ואימת ההנשמה לא היתה עליו. לא היה משעשע את נפשו ביעודים לעתיד־לבוא. כל הויתו היתה צעקה לממש את התביעה בכל שעה ובכל מקום, לאמר שלא לצפות עד שיתכשר הדור אלא להכשיר את הדור על־ידי המציאות החדשה, המקדמת לו את עתידו בעל־כרחו. הוא חי את רעיון המהפכה בכל חומר דינה, בכל אכזריותה של אהבת האנושות, בכל אמתיותה הקשה.

אמתי היה בכל מדותיו: בוזו לקים ועומד בוז מלא, מאה אחוזים, מורד מלוא־מרידה עד סוף כל המסקנות, שנאתו להמנצלים שנאה עזה בלי לקוי של־חמלה ואהבתו למנוצלים אהבה עזה בלי קץ – אין אף צל של חצאיות ושניות. הכל מכוון במלואו, הכל מאומת בנשמתו ובחייו. על־כן נעשה הוא ליוצרה של פוליטיקה חדשה, פוליטיקה של הגשמת מהפכה, האמתת המהפכה בכל מרחבי המציאות של חיי־חולין. פוליטיקה של הגשמת אלהים.