אין אדם זוכה בשום מחשבה מן ההפקר, אין הוא זוכה בה תורת מתנה, מתנת אלהים, או בחינת מציאה שבהסח־הדעת. כל אותם הרעיונות המפתיעים את האדם ומהנים אותו במקריותם, הפוחזים ובאים עליו כאלו קפצה להם הדרך והוא מקבלם כנדבה וחנינה מתוך רחשי תודה ושבח לאיזה כח סתום ונעלם – כל אותם הרעיונות הבלתי־צפויים (מסוג ה“אֵינפַאל”) אינם אלא שכרה המאוחר של עבודת נשמה שלא־מדעת.
דומה, מרמה אותנו הטבע ומלין את שכר פעולתנו הסמואה מן העין על־מנת להנות אותנו הנאת מציאה במה שהוא פרי עבודה, והנאת מוקדם במה שהוא מאוחר – וכדי להטיל עלינו חובה של הכרת־טובה ותשלומים בגין הנדבה והחנינה המדומה: חובה של תוספת עבודה, עבודה מדעת, חלף שכר־קדימה, כביכול…
מרמה אותנו הטבע ומנצל את כחותינו וכחותינו של היחיד לטובת הרבים, והנאה למנצלים והנאה למנוצלים.